Sefaria Akeidat Yitzchak 6:1 by Eliyahu Munk
Sefaria Akeidat Yitzchak 6:1 by Eliyahu Munk
(Torah reading Level Six see: Torah Study (harhabaitjewishsovereignforallisrael.blogspot.com)
Jewish Thought
About This Text
Akeidat Yitzchak
Jewish Thought
Akeidat Yitzchak, written by the Spanish rabbi Isaac ben Moses Arama (c. 1420 – 1494) , is a collection of philosophical sermons on the Torah. The book is composed of 105 “gates” with each gate containing a sermon. Each sermon discusses a philosophical idea that comes from the chosen texts and a commentary that tries to solve the problems in the text. Akeidat Yitzchak was first published in 1522 in Salonika.
Composed: Salonica / Thessaloniki (c.1455 - c.1495 CE)נוצר/נערך: Salonica / Thessaloniki (1455 - 1495 לספירה בקירוב)
Current Version
Current Translation
To enhance the quality of this text, obvious translation errors were corrected in accordance with the Hebrew sourceRead More
Source: urimpublications.com
Digitization: Sefaria
License: CC-BY
For commentary etc. (right side page under resources) click: Akeidat Yitzchak 6:1 with About (sefaria.org)
Gate 6:1
יבאר שההפק הנופל במהות הנפש הוא מונע להצלחת האדם כמו שכן הענין בכל תכלית. גם ידבר בגדר הנפש התורני:
ויפח באפיו נשמת חיים וכו'
HE BLEW IN HIS NOSTRILS A LIVING SOUL.
בהגדה (ברכות י') אמר רבי יוחנן משום רשב"י פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה (משלי ל״א:כ״ו). [וכי יש תורה שאינה של חסד (סוכה מ"ט:)] אלא פסוק זה כנגד מי אמרו שלמה כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמות ואמר שירה, דר במעי אמו ואמר שירה שנא' ברכי נפשי את יי' וכל קרבי וכו' (תהלים ק"ו). יצא לאויר העולם ונסתכל בככבים ומזלות ואמר שירה שנאמר ברכו יי' כל צבאיו וכו' ברכי נפשי את ה' וכו'. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את יי ואל תשכחי כל גמוליו (שם ק"ו) מאי ואל תשכחי כל גמוליו שעשה לה דדים במקום בינה. מאי היא אמר רבי אבהו כדי שלא יסתכל בערוה. רב יהודה אמר כדי שלא יינק ממקום הטנופת. ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר יתמו חטאים מן הארץ וכו' ברכי נפשי וכו' נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את יי' יי' אלהי גדלת מאד (שם ק"ד):
The Talmud Berachot 10 quotes a line from the famous chapter of eyshet chayil, the woman of valor, from Proverbs Chapter 31. It says there, "She opened her mouth with wisdom, and the Torah of loving kindness was on her tongue." Is there then a Torah that is NOT loving kindness? This refers to Solomon's father David, who dwelled in five worlds and recited shirah, hymns of praise. He dwelled in the womb of his mother and said shirah since it is written in Psalms 103,1, "My soul, bless the Lord and all my insides proclaim His holiness!" When he saw the light of the world, the stars etc. he proclaimed a hymn of praise saying, "Blessed be the Lord and all His hosts." When he suckled at his mother's breast, he composed a hymn saying, "May my soul bless the Lord and not forget to thank Him for all His kindness" (Psalms 103,2). He referred to the placing of the teats near the source of binah, understanding- the heart. Rabbi Abahu says this means that a woman's teats are not near the genitals, like those of the animals, and that therefore there is no need to look at the genitals when being nursed. Rabbi Yehudah says that the meaning is that the teats are not near the source of human excrement. When David saw the downfall of the wicked, he said shirah as we read "May all sinners perish from the earth" (Psalms 104,35). When he beheld the day of death, he said shirah as it says, "May my soul bless the Lord, You are very great" (Psalms 104,1).
למה שהיה מחולשת טבע ההזדמן והגדול' שבחסרונותיו היותו משולל מההשקפ' אל התכלית. כי על כן תארו פעולותיו בשלא תמצאנ' כי אם על המעט. כמו שזכרנו בתחלת השער הראשון. חוייב מזה שכל דבר שלא נתברר' מעלתו או שתעלם כוונת תכליתו. אם שלא יתנועע המתנועע בבחיר' אליו כלל. או אם יתנועע תהיה תנועתו אליו בעצל' ובכבדות. ויהיה שיעור הכבדות והעצל' כשיעור העלם הסבה וסכלות התועלת או המצא הספק בו. הלא תרא' שר צבא ישראל כאשר צוהו דוד מלכו למנות את העם והוא לא ידע שום תכלית טוב למעשה ההוא כמ"ש ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳). הנה נתעצל בדבר והיה מסרב ולבסוף לא השלימו. דכתיב ולוי ובנימין לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב (דה"י א' כ"א) גם מה שפקד מהם נמצא הבלבול בחשבונו כמו שיבא בפרשת והיה כי תבא ב"ה. גם ההפסד שנפל במעשה שאול במלחמות עמלק לא בא אלא מסכלותו התכלית, וחשב שהכוונ' לכבוש הארץ ההיא ולשלול שללה. כמ"ש שמעתי בקול יי' ואלך בדרך אשר שלחני יי' ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי ויקח העם מהשלל וכו' (שמואל א ט״ו:כ׳-כ״א): והכלל כי מי שיסכל תועלת התכלית לא ימנע מהשתבשות הפעולות או מהמניע' מהם או מהעצל' והכבדות בהם. וכבר אפשר תהיה זאת סבה עצומ' להיות הכדורים בעלי הגופות העליונים מהם מתנועעים בכבדות גדולה לפאה האחת מאשר תחתיהן. לדעת הפילוסופים השמים בהם שכל ורוח חיים, אשר נתבלבלו מאד בענינם כמ"ש החכם בכלל השלישי מספר השמים והעולם. וזה שהוא ידוע שכל מה שיתחכם האדם יותר מחבירו יכיר יותר היותו יתברך רחוק מהשגתו. כי הנה הפתי הסכל יחשוב כי הוא קרוב לאל יתברך וכפשע בינו וביניו. אמנם החכם כל עוד שיתחכם יותר עוד יוסיף להכיר עוצם הרחקתו ממנו. וכמ"ש החכם (ב"ע פ' י"ג) תכלית מה שנדעך שלא נדעך. ותכלית מה שאמר לו האל יתברך למשה באותו מעמד הנורא הוא מה שהודיעו בתורת לימוד והישר'. לא תוכל לראות פני וכו' (שמות ל"ג) וכבר חשב משה מתחלה שהיה זה אפשר כי על כן אמר הראני נא את כבודך וכו' (שם). גם בתחלת עניניו נאמר לו אל תקרב הלום וכו' (שם ג') וכבר ביאר הרב המור' פרק חמשים ותשע' חלק ראשון כי לא יתחלפו החכם והכסיל בידיעת הש"י רק בשהחכם יפליג בשלילות והרחקות כשיעור חכמתו. ואחר שנתישב זה נאמר כי הנה הנפש השכלית המניעה גוף גלגל המזלות בתשוקתה. אחר שהית' סבת התנועה הנראת התשוקה לרדוף ולהשיג להדמות אל הסבה הראשונ' הנה בהשכילה יותר מכל זולתה משאר הגשמים השמימיים בעלי הנפש ממעלת בוראה ותרגיש הרגש עצים תכלית ההרחקה אשר ביניהם מכל זולת' עד שתדע שהפועל ההוא הנעש' בעבור ההדמות הוא לבטלה. הנה חוייב שבשיעור ההוא שתשכיל בזה יותר מכל שאר הנפשות אשר למטה במדרגה בו עצמו תתעצל בפועל ההוא ותכבד תנועתה. עד שלזה הית' תנועתה בכבדות עצומה וכאילו אינה. אמנם הגשמים אשר למטה ממנו כל מה שתקצר נפשם משיעור זאת ההשגה יתמעט בציורם עוצם ההרחק'. וכפ"ז תתרב' התשוקה ותקל התנועה. וימשך זה הענין בזה אחר זה עד גלגל הלבנה. ויהי' ערך חלופי תנועותיהם כפי חלופי השכלתם. והרי יהי' זה טעם מספיק להעריך כבדות וקלות אלו התנועות ממה שאמרו שם שהיה להכרח התנועה היומית המהירה בהחלט. שכל מה שהיה הכדור קרוב אליה תתעכב בעבורה תנועת' העצמית. שכבר הקש' על זה מהיות זה הענין בלתי נמצא בהם על סדר וערך. ואף כי השתדל לתקנו הנה הרב המור' דחה אותו תקון בפ' י"ט וכ"ב מחלק שני. אמנם כשיתלה זה בהשכלתם הנה לא יקשה דבר ולא יעמד לפניך מהירות התנוע' היומית העליונ' מכלן. ותאמר שהיא הית' ראוי' להיות היותר כבדה לפי זאת הסברא. כי על כן קדמתי להתנות ולומר מהכדורים בעלי הגופות. והנה הגלגל הזה אינו בעל גוף בעובי רק מה שיקביל השטח לבד כמ"ש עליו כעין הקרח הנורא (יחזקאל א׳:כ״ב) ותשוקה מה תספיק להניע התנועה ההיא אשר אין לה שום מעכב. אמנם שאר הכדורים הם בעלי גופות עצומים כאשר דברו חכמים בעוצם עבים. ואמרו שעובי כל גלגל ת"ק שנה (חגיגה י"ג.) והרב המור' שקד על דבריהם בפרק י"ד חלק ג'. נוסף על זה היות מגלגל היומי חלק ואין בו ככב כלל והגלגל הסמוך אליו נושא כל המון הככבים. והשאר כל אחד נושא הככב המיוחד לו. כי זה מה שיחייב הכבדות והקלות בתנועות. כי לפי זה אמרו שהגלגל הגדול שכחו עצום יניע גשמים רבים בתנועה אחת. והקטנים יניע כל אחד ככב אחד ובגלגלים רבים. גם אמרו שאם היו ככבים רבים בשאר הגלגלים שהיה משיג גלגל הגדול בהנעותם לאות ויגיעה מהצד ההוא אשר יתבאר לשם. ועל פי הדברים האלה הוא מבואר שאחר שלתנועת הככבים היה צריך עוצם הכח לפי מה שהם אחד או רבים. כאשר יהי' הגלגל העליון אשר הוא עצום הכח מכלם מבלי עובי הגשם כנזכר ובלתי סובל שום ככב. תהי' מרוצתו במעט סבה היותר מהירה שאיפשר. והנה זאת סברה נכונה באלו הענינים תדמה מצד מה למה שחדש האיש המרעיש במהירות ואיחור התנועות הגלגליות על הסדר. אשר שבחוהו כל האחרונים והיו מחזיקים בידו אם היה גומר כל ענייני התכונה. וזה כי הנה הוא מצא שהכבדות אשר נרא' בהם לפי הפרסום הוא היה עוצם המהירות לפי האמת כמו שנודע מסברותיו. ואני כמו כן הנה ראיתי שהכבדות באלו הגשמים יור' על עוצם השכלתם אשר היא מה שתחייבם לבלתי צייר תכלית תועלתם בתנועתם לענין הנכסף. והם מתנועעים תמיד להורות על התשוקות בהשלמת מה שחסר להם מהשלמות בערך אל בוראם יתעל'. אמנם מתנהגים בכבדות להורות על מה שישיגו מהמניעה והוא עצם השבח והמהלל המובן מהם כמו שכתבנו בשער העבר. דומה למה שאמר המשורר לך דומי' תהלה (תהלים ס"ה). כי מצד אחד הוא משבח ומצד אחר אומר שאינו יכול. אלא שכל אחד מהן יוסיפו בזה הענין מהמהלל כפי מעלתו. ואחשוב כי הוא אחד מהטעמים אשר בעבורו אז"ל שהשבח המיוחד אל מלאכי השרת הוא אומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (רבות פ' ואתחנן) כי לא ראינו כמוהו בכל השבחים אשר בפינו בתכלית ההסתר וההעלם לכנות בו. אם מצד עצמו יתב' ואם מצד מעשיו שהם כבוד מלכותו. אלא שהורו בו זה הענין הנפלא. והוא כי לפי עוצם ההשגה היה עוצם ההעלם וההסתר. והוא נכון בעיני עם היות שאפשר תהי' הכונה אחרת. אכתוב אותה בפרשת יום הכפורים שער ס"ג בעזרת הצור:
Lack of motivation results ultimately in inertia. When David illegally ordered the Jewish people counted, and Yoav could see no reason for it, he carried carelessly, failing to count the tribes of Levi and Benjamin (Samuel II 24 and Chronicles 121). Even the tribes he did count, were not reliably tabulated. Had the people known that the war by Saul against Amalek did not have plunder as its objective but had been waged purely at the command of G-d, the tragedy of Saul would have been averted (Samuel I chapter 15). If we observe the larger planets move very slowly, this may be because they are not aware of their destination and ultimate objective. Philosophers are agreed that the greater one's intelligence, the better one appreciates the distance between one's own intelligence and that of one's Creator. The less intelligent deem themselves close to G-d, whereas the most intelligent beings realize the tremendous gulf between their own intelligence and that of G-d. This is why when angels praise the Lord, they are said to refer to Him in the third person, i.e. "blessed be the glory of His Majesty," whereas we humans address G-d in the second person, i.e. "blessed are You." The ultimate objective of our knowledge is to know the limit imposed upon our knowledge and understanding. Moses was told (Exodus 33,20) "You cannot see My face." If one presupposes that heavenly bodies are equipped with intelligence, then the large ones—which are presumably equipped with the highest intelligence because of their awareness of the limits of their intellects—lose motivation and revolve slowly. On the other hand, those stars and lesser intellects which are under the illusion that theirs is a great mind keep racing around the universe in order to achieve what they believe to be their purpose.
והנה להיות הענין כאשר נתישב. מהיות הכרת התכלית והתועלת בפעולות הכרחי לשיתנועע האדם אליהם. היה מהשתדלות החוקר לתקור על מהות האושר ולשבח ענינו ולפרסמו לשומו לנס נכר ומבואר לכל. יראו רבים וישתדלו בכל עוז להשגתו. ובפ' אם בחקוחי שער הע' יתבאר שיעור מה שהתחכמה ממנו התור' האלהית בזה. אבל מה יועיל ההשתדלות בהכרת האושר והחריצות בהודעת ההצלחה כאשר היה העקר חסר מציורנו ונעלם מדעתנו. והוא במה שנסתר ונעלם מנגד עינינו ושכלנו עקר מהות ומציאות העצם הנושא לזאת ההצלחה. כי הגוף הנרא' לעינים הנו לעינינו נכרת ונפסד והוא לקברות יובל. והנפש המשכלת אשר שמוה תורה נביאים וכתובים וכל חכמי לב במאמינים לנושא קיים ונאמן אל זה הענין הנפלא, מי יתן איפא ונדע מה היא לו. ואם היא כדאי להשאר אחרי הגוף לעת ההיא. כי באו בעיון זה כמה ספקות ובלבולים כפי מה שהעמיקו אצלו החוקרים זה אומר בכה וזה אומר בכה. ובכל מה שנזכר מדעותיהם לא יצאנו מידי מבוכה אדרבה העמיקו שחתו. עוד הוסיפו פקפוק ובלבולים למה שמופתי וראיות בעל הדעת הראשון הם ביטולים וסתירות לזולתו. ומופתים וראיות זולתו ביטולים וסתירות לעצמו. וזה וזה לא נתקיימו בידינו. ונשאר מהות הנפש פורח באויר. והתכלית למציאותינו מוסכל ממנו. והתועלת בכשרון המעשים מסופק מאד. וישאר האיש הנלבב משתומם על מציאותו. משתאה מחריש על תכליתו. מתעצל טומן יד ומתרפה במלאכתו: כי לא ידע מה אחריתו. וכמו שאמר איוב בתומתו: תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי (איוב ט׳:כ״א). ירצ' שעם שהוא אינו נעקש דרכים נפסד התאוות. אבל מטבעו להלוך בתמימות לקראת הצלחתו. הנה סכלותו באמתת מהות נפשו הנושאת לזאת ההצלחה. תחייב להחליש לו התשוקה המחוייבת להשגת החיים האמתיים. והוא אומרו אמאס חיי. כי ההתרשלות ממה שראוי שיאהב יורה על המיאוס בו. ואין ספק כי זהו פתח פתוח והתר רצועה לכל עושי רשעת. ונמצא האדם כדגי הים בלתי קיימי המציאות לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ואולם מפני שהתשוקה היא נמרצת מאד לכל בעל שכל אם מעט ואם הרבה. לעמוד על נפשו להתבונן במהותו ולהתאמץ בכל כחו בהכרתה. עד יגזור במציאותה ענין עצמי וממשיי מספיק לשיסכים הדעת על קיומו כשיעור שיהיה לו תכלית ידוע והצלחה נכרת. ישקוד בכל עוז על השגתה. מה שלא יעשה זה בדבר שאין לו שום השערה. ראיתי ליחד שער לזה הדרוש הנפלא. אזכור בו קצת הספקות הנופלות עליו ראשונה. הנה באו בספריהם וחדשות אני מגיד. ומה שראוי שיקבלהו הדעת בו בהסכמת התורה וחכמי החקירה והאמונה. כי הוא מה שיאות שיחובר בזה לחמר הדרוש ומעלתו. אמנם הספקות והבלבולים אשר זכרום חכמי העיון בזה הדרוש הנה הנם בספריהם הראשונים והאחרונים. אם מחכמי האומות. ואם המתפלספים מאומתינו. ואבחר הקיצור במה שיספיק לכוונתנו. וזה שלא תמלט משתהיה זאת הנפש כח והכנה בלבד הווה בהויית הגוף ומתחדשת בחדושו כמו שחשבוה רוב המעיינים. או שתהיה עצם נבדל עומד בעצמו בלתי הווה עמו אלא שמתחבר אליו הקשר מציאות בהווייתו כמו שחשב זה טמעט"יוס וסיעתו. ואם היתה על הענין הראשון הנה למראית העין הוחלט עליה האבדון וההפסד במות הגוף כי עמו הוָוה וכאשר ימות תמות ועמו תקבר. כמו שיחוייב מההקדמה האומרת שכל הווה נפסד. והנה לפי זה אין הפרש ממנה לנפש א' הבעלי חיים וכמו שנראה מאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ואמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קהלת ג׳:י״ט). ואם נניחה על הענין השני הנה ישיגונו בה ספקות עצומות ממה שזכרום. שיאמרו שאי אפשר לעצם נבדל אשר כזה שיעתק אל זה החומר מחוץ. שכבר התבאר שכל מתנועע הוא גשם. וגם לא שהצורה ההיא תהיה נסתרת ומכוסה בחמר ההוא עד הזמן שתראה בו. שאם כן יתחייב שתהיה כן בחמר אשר נתהווה זה החומר ממנו. וכן באותו שנתהוה ממני הראשון עד לבלתי תכלית. ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים והנפסדים בעלי שכל אנושי. וכענין הזה נאמר בהפסד האדם אם הצורה אז היא נעתקת ממנו או נחבאת ומכוסה בחמר. ויגזרו על שזה וזה מבואר הביטול. גם אמרו קצת לו היתה הנפש נמצאת קודם לא תמנע אם שתהיינה הנפשות אחדות או רבות. וכאשר לא היו חמרים ומקרים בם יפול החלוף. הנה לא יצוייר החלוף גם לא האחדות לפי שהיא בגופות רבות:
Since only clear awareness of one's purpose results in the motivation of that particular creature to attain its destiny, the purpose of man's creation needs to be clearly demonstrated. Even the best of men such as Job, when in doubt about the purpose of his life, will either negate life when it becomes too frustrating, or live a life of sin and self indulgence. As long as survival of the soul after the death of the body is not certain, the motivation to act in a certain way in this life is quite weak.
אמנם המיוחד אלינו אנחנו בעלי ברית התורה ובני ביתה הוא שנשגיח בזה מצד תכלית זאת הבריאה ותועלתה. כי אם הונחנו העצם הזה נבדל משכיל מעצמו ונמצא מזולת חמרו. איך גזרה חכמת בוראו לתת תחת ידו מכשלת החברה הזאת או העירוב או השכונה עם זה החמר הנתעב והנאלח. אשר הוא פונה תמיד אל כל דבר פשע אשר ממנו תפתח הרעה לו ראשונה. ולו הכין כלי מות הפסד מוחלט בחברתו לבא באחת הפחתים. אשר עליהם ועל כל אחד מהם הועד העונש מאצלו. והאבדתי את הנפש ההיא מלפני (ויקרא כ"ב כ"ג) הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה (במדבר ט״ו:ל״א) ואמר ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע (שמואל א כ״ה:כ״ט). ונאמר ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכו' (מלאכי ג׳:כ״א). ואמרו רבותינו ז"ל אלו פושעי ישראל בגופן שגוען כלה ונשמתן נשרפת (ר"ה י"ז.). הלא טוב לה שבת מושב אלהים כראשונה שלוה ושקטה. מהתחפש ובא אל מערכת המלחמ' שכמעט כל באיה לא ישובון. ודרך כלל נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (עירובין י"ג:) וקשה עוד מזה כי זאת הנפש אשר כן הנחנוה נמצאת קודם הויית הגופים. לא ימלט משיהיו שמה אוצרות מתחלפים למספר האומות אשר אליהם נפרדו חלוקי האמונות. מאוצרות מתחלפים יוקחו נפשות מתחלפות לאומה אומה מהן. או שתהיה מהות הנפשות כלן ענין אחד בלתי מתחלף. ולעג הוא שיהיו על הענין הראשון. שאם כן יהיו הדעות והאמונות טבעיות והכרחיות אשר אי אפשר ההפך מזו לזו. הפך ממה שנראה מהנסיון בכל זמני הדתות. ומה שייעד הנביא כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם וכו' (צפניה ג׳:ט׳). וגם היה מהנמנע שימצא אדם בלי דת ואמונ' בשום זמן מעולם. יתחייב אם כן שתהיינ' הנפשות על הענין השני. ותשאר התלונה רבה לאמר איך הסכימה חכמתו וצדקתו ית' שתהיינה הנפשות הזכות והשרות אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון. כמו שיתחייב זה מהנתן אלו לפלשת וציר עם כוש. וליתר העמים אשר לא ראו אור הישרת התורה האלהית ולא שמעו את שמעה. ואלו לעם הקדש אשר תורת יי' בלבם. ואין ספק שדעת כל אומה מהאומות שאמונת זולתה בטלה ומקיימה אין לו חלק ונחלה בהצלחה האנושית כלל. ואף באומה האחת לבדה לא ימלט מהמצא עול בחק נותן נשמה לעם עליה חלילה. וזה בשאלו תהיינה נפשות לזכרים המושלים ברוחם ובעצמם ובכל אשר להם. ויש ספק בידם לבקש שלמותם ולהגיע עדיו מאין מוחה. ואלו תהיינה לנקבות אשר הן חלושות במזגן בכל הפעולות השלמות עם הכנעם והשתעבדם אל העבודה והשירות התמידי לזולתם. אשר הם סבות עצומות להרחיק מהם כל שלימות והצלחה הרחק מאד מאדם. כמו שנראה לסבה זו תפטור אותן תורתנו הקדושה (קדושין כ"ט.) ממצות עשה שהזמן גרמא:
As believing Jews, we have no problem believing in resurrection of the body and survival of the soul, since the Torah is full of threats of the opposite happening as penalty for transgression of numerous commandments. If the hereafter does not exist, and there is an end to existence when the body dies, none of these warnings would have the slightest value as a deterrent to sin. In fact, if physical death were final, it is hard to understand why G-d bothered to create life, since He would then have decreed in advance that His handiwork would not endure. The Talmud would be quite right in assessing "It is easier for man had he never seen the light of day" (Eyruvin 13). The souls would have been far better off had they remained in the celestial regions, since fusion with a body would condemn them to death and destruction. If one assumes that all souls originate from either one of two pools, i.e. 1) the pool containing the gentile souls, and 2) the pool containing the ones intended for Jews, this would mean that the former never have a chance to find a body that could preserve their purity. If, on the other hand, all souls come from a single pool, then how can pure souls be condemned to inhabit bodies that will drag them to death and disintegration? Similarly, the question of souls forced to inhabit female bodies instead of male bodies etc. Also, even assuming that the Jews get all their souls from the same pool, a major act of discrimination against the gentiles, why are some souls forced into females i.e. the weaker of the species, making it vastly more difficult to achieve the perfection they need to attain to ensure their eventual immortality (why else are women absolved from the performance of some commandments if not for considerations of this nature)?
הן אלה מעט מהרבה מהספקות אשר ראוי לשום אליהן לב כל בעל דעת. אם בתורת מעיין ואם בתורת בעל דת. אשר מצדן יגיע הספק והבלבול אשר לא יעלם. והאדם אינו ניצול מזה כי קרוב הוא. והוא ממשש בו בינו לבין עצמו כאשר ימשש העור. וירא לדרוש ולחקור עליו עם זולתו ברבים אשר עמו. פן תצא כאש ומצאה קוצים כסוחים ופשה תפשה מספחת הפקפוק. ותהפך לנגע הייאוש וצרעת המינות וההתפקרות. ובין כה וכה נופל במה שאמר איוב (ט') תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי. לפי פשוטו כי איננו מוצא קורת רוח לנפשו. והעצה היעוצה לתקונו שישקוד על זה בתכלית עיונו גם שיוציא בשפתיו להשמיע לאזנו. והעולה לו והמתיישב על לבו יגידנו בלשון קולמוסו להועיל לזולתו. ויבטח ביי' אשר אליו מגמתו. כי הוא אשר יסכים על ידו. כמו שזה הענין בעצמו מצאנוהו כתוב לאדננו דוד ע"ה על הדרוש הזה בעינו מזמור ל"ט שנתעורר על זה הענין מצד אחר. והוא כי אחר שזה התכלית המשובח בלתי נקנה רק בהשתדלות רב. הנה יחוייב שימצא לכל אדם זמן קצוב בטוח בו יוכל להשתדל להגיע עדיו. כמו שאמר (שם) אמרתי אשמרה דרכי וכו'. נאלמתי דומיה וכו'. חם לבי בקרבי וכו'. הודיעני יי' קצי וכו'. הנה בכתוב הרביעי הודיע ענין שאלתו ובקשתו היותה זאת עצמה אשר עמדנו עליה: אמנם בראשונים הקדים להודיע צערו באשר הוא שם בצרת נפשו. ואשר אמר בלבו להשמר מחטוא בו בהגדת לשונו. וכל שכן שיוסיף ההשמר בעוד רשע לנגדו. שמתוך דבריו ילמוד לפקר. ושאם נאלם דומיה לבלתי דבר בו אפילו בדבור פנימי ישאר עם הספק בעצמו ויחשה מהטוב המקווה לו. ויהיה עם זה כאבו נמכר. והנה עם זה נמצא רחוק משני הצדדין. שאם יחשה לגמרי חם לבו בקרבו מהשרפה אשר שרף הספק ההוא בקרבו ואינו יוצא לחוץ. ואם יהגה אותו לזולתו לדעת מה בפיו גם הוא ירא פן יבער כמעט אש ההתפקרות ואין מכבה. ולצאת מזה ומזה היה מסכים לדבר בלשונו להשמיע לעצמו לבד. כי ברית כרותה לשפתים להאיר הדברים. ואחר שזכר זה החחיל לזכור ענין השאלה ואחר כך חלקי הסותר אשר יעמדו לו בה. ועל המבוקש אמר הודיעני יי' קצי ומדת ימי מה היא וכו'. התחנן לפניו יודיעהו סוד קצו ותכליתו אשר יעלה לו ממדת ימיו כדי שידע מה חדל הוא. כלומר מה הוא בעולם הזה אשר נוצר בו. וזה אינו רק התשוקה לעמוד על נפשו. כי היה רואה בענינו עיונים הפכיים. ועל הא' אמר (שם) הנה טפחות נתת ימי וכו'. ירצה הציקתני שאלתי זאת לפי שלא ראיתי בחיי זמני ומדת ימי הגופיים דבר קיים וראוי לסמוך עליו מהזמן מה שיורה שיש לו לאדם דבר מוגבל לעשותו להשלים עסק תכליתו. אך ראיתי שנתת מספר הימים מעט מעט יום אחר יום. כאדם המקבל דבר משוער בשיעור רב טפח טפח ומוציאו. כי לא ימלא את נפשו ולא ישמח בו כי איננו רואה את כל מאומה בידו. ובזה הענין אלו חיה אלף שנים פעמים לא תשבע נפשו. כי מעולם לא הובטח על יום המחרת ולא על הבאים אחריו לכוין להשלים בהם המעשים הנאותים לשלמותו. וזהו שאמר (שם) וחלדי כאין נגדך וכו'. ירצה אין צריך לומר שיצדק זה לפי חלדי וחלד כיוצא בו שכבר הוא כאין נגדך כלומר נגד עיניך. כי אתה הרואה ויודע ועד לפי קוצר הימים שבזמנינו. אך כל הבל כל אדם נצב סלה (שם). ירצה שאפי' אל כל אדם שהיה בעולם מאותם אנשי השם שהאריכו שנים רבות בימים הראשונים קרה להם כל זה ההבל שאמרתי. וזה מה שיחליש מציאות התכלית ההוא המקווה מאחר שלא נמצא זמן בטוח וקיים בעולם הזה להשגתו. ואחר שזכר החלק הסותר מציאות זה התכלית זכר החלק המקיימו. ואמר (שם) אך בצלם יתהלך איש וכו'. ירצה זהו אשר יעמוד כנגד זה הדרוש אך הנה ראיתי סותרו מצד כי הוא הרואה ויודע במין האינושי דבר מיוחד ומסוגל בלתי יכול להכחישו. והוא מה שבטבעו להתהלך בצלם אלהים ודמותו, ושמהתחלת יצירתו יש לו כח והכנה להשכיל כאחד מצבא המרום. וכמו שאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה וכו'. שמזה הצד יחוייב שימשך לכל אחד מהם מזמן החיות מה שיספיק להשגת תכליתו. אך מה שיתחלף מהיות על זה האופן הוא מצד שהבל יהמיון בכל עסקיהם. כי אינם פונים בכל עסקם והמייתם כי אם לצבור כסף וזהב וכיוצא מהבלי העולם. והפתי ההוא ההולך בדרך הזה יצבור ולא ידע מי אוספם אל כלל האנשים. והכוונה בזה אחד משני ענינים או שאין איש מהם שם על לב כי מפני רעתם נאספו. ושהם הם המאספין את עצמם ולא ידעו. או שלא נתנו את לבם ענין סופם ותכליתם. ומי הוא המאסף אותם האסיפה הכתובה בתור' ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מ״ט:ל״ג) כמו שיתבאר בפרשת רדי שרה שער כ"ב ב"ה. וזהו כענין שאמר שלמה לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שיבא. ומה מאד הפליג המשורר במזמור תפלה למשה (תהילים צ׳:א׳) וכו' להורות כי בלתי ספוק הזמן להשלמת האדם הוא לאשמתו יתבאר זה שער נ"ט ב"ה: ואחר שזכר הטענה החזקה הסותרת בנין הספק הראשון כפי שנתיישב בלבו. אמר (שם ל"ט) ועתם מה קויתי ה' וכו'. מכל פשעי הצילני וכו' נאלמתי לא אפתח פי וכו'. הסר מעלי וכו'. בתוכחות על עון וכו'. שמעה תפלתי וכו'. השע ממני וכו'. ירצה ועתה אחר שהטענה החזקה מקיימת אמתת התכלית החשוב ההוא לאדם אשר עשית אותו בצלם אלהים כי לא לחנם היה זה. כי לא יחשד פועל חכם בזה וכיוצא בו. מה קויתי ה' בעולמי זולת זה. ולכן תוחלתי לך היא להתענג בזיו כבודך. ואם חטאתי לבוא בחקירה זו הצילני מהעונש ואל תשים עלי עון וחרפת נבל אשר נמצא בקרבו רוח מינות. וכמ"ש אמר נבל בלבו אין אלהים (שם י"ד) כי הדברים קרובים. כי מה שעלה בדמיוני בזה נאלמתי לא אפתח פי עוד. אחר שאתה עשית את כל אלה בכוונה עצומה ובחכמה נפלאה. אמנם מה שיבקש ממנו שיסיר מעליו נגעי העונשין והייסורין לבל יכלה מתגרת ידו. כי מדרכו להוכיח וליסר את האדם על עונותיו. ובזה נמס כעש חיותו שהוא הדבר היותר חמור אליו. והוא הסבה להיות הבל כל אדם סלה (שם ל"ט). ולזה שמעה תפלתי יי' וכו'. כי ידעת כי גר אנכי עמך בארץ הזאת. אמנם מצד הנפש הריני תושב ככל אבותי הקדושים אשר חלקם בחיים. והנה בסוף דבריו כלל הכוונה כלה. לומר שחיות האדם נשאר או לא נשאר הכל תלוי בידו. והוא אומר (שם) השע ממני ואבלוגה. ירצה הרף ממני הצרות והטרדות בימי חלדי. באופן שאוכל להתחזק ולהתאמץ למצוא תכלית הוייתי בטרם אלך בלא חמדה ואינני. כי ישאר קרח מכאן ומכאן. והוא באמת עקר כל הדרוש הזה ותכלית סודו כמו שיתבאר ב"ה:
These are but a few of the problems that trouble theologians and philosophers concerning the term neshamah, soul. The subject is swept under the rug for fear that it would produce mass desertions from (organized) religion. Job expressed his intellectual anguish about this in the words "I am at an end, I do not know my soul, I despise my life" (Job 9,21). Silence on the subject only deepens doubts and frustration. Discussion is apt to lead others astray who had never been alert to the fact that a problem existed, due to the shallowness of their thinking. Uttering doubts to oneself only, maybe a means to find solutions without having a negative impact on others. David, who had wanted to know the date of his death, wanted to find out if his task on earth could be completed in the time span allotted to him. He who lives one day at a time, not knowing how much time he has to complete a project, surely must be in constant terror lest all his work be in vain.
ועתה כמו כן קויתי יי' יהיה עם לבבי. בעתות מחשבי. קותה נפשי יערב עליו שיחי. דברה לשוני בחכי. ולדברו הוחלתי יסכים על ידי. והיה אמונת עטי כי אעלה על ספר זה הדרוש הנכבד. לתועלתי ולתועלת אשר כגילי:
ותחלת דברי יודע איפה כי מה שאומר אותו לא המציתיו ממחשבתי ולא בדיתיו מלבי. אבל ביררתיו מדעות מתחלפות ועיוניה מרבים חכמים אשר אתנו. העברתים במסורת הברית. לטהר אותם כאש מצרף וכבורית. והעולה מזה לא יהיה דבר זר ומחודש. אבל חבור וסדור ממה שנמצא מפוזר ומפורד בספרים. וגם אמנה קצת גלוי ופרסום הנאמר בלט ובחשאי מפי הראשונים בסמיכות הדעת הוא הטוב והישר בעיני האלהים. כי ראיתי כי מה שרגילים לפרסם בזה אמות החלוקה השנית אשר זכרנו ראשונה. אם הוא דרך אמונה לרבים והן לא יאמינו בה. גם כי אינו דבר של קיימא מפני רוב הספקות הנופלות בה. ואמנם החלוקה אשר לכאורה חשבוה לזרה. היא אשר יאמינוה וחשבוה לטובה. והם כחדוה תחת לשונם ולא המתיקו אותה וקראו לה מרה. והיה זה סבה עצומה כי זו וזו לא נתקיימו ביד עם ה' אלה מבקש אמת ואמונה. לזה אמרתי טוב הדבר כי יזדרז אדם להשתדל בה למרק אותה ולזככה. להכין אותה מדרך השכל ולסעדה מהכתובים ולקיימה מדברי חכמי האמת האלהיים. באופן שיצא הפסד גלויה לרבים בשכר עוצם התועלת המגיע להם. כי ידעו וישכילו אשר בידם טובם. וה' אלהים הוא הנותן להם כח לעשות להם את הנפש הזאת:
ואומר כי הנאות והנראה מחוייב אצל הדעת לצאת מידי מבוכה זו שזכרה המשורר ומכל המבוכות והספקות שזכרנו ושלא זכרנו, הוא שנקבל בדעתנו שהנפש הזאת האנושית המימית היא הצורה הראשונה המתחדשת ונמשכת אל הרכבת החמר ההוא האנושי ושוויי מזגו. והוא דבר נלך ממנה מדרגת ההיולי. וזו היא הנכבדת שבכל הצורות ההיולניות. כמו שהחמר הזה הוא על המזג היותר שוה והיותר נכון שבכל החמרים. כי כמו שהצורה הצומחת נתעלתה מהצורה המחצביית מצד עילוי מזג נושאה מנושאה. וכן הצורה החייונית נתעלתה מאד מן הצימחת לסבה הזאת עצמה. עד שכבר העלה אותה בוראה למעלת ההרגש והחיות והבחינה להתקרב אל המועיל ולהתרחק מן המזיק. מה שלא היה כח ביסודות על זה כמו שכתבנו אצלם בשער הג'. וגם בהרגש ובבחינה ההיא נמצא הבדל ויתרון לקצת המינים על קצתם. לפי ההבדל שימצא בדקות חומרו ובטוב מזגו בהתקרבו אל השיווי. עד שכבר נמצאו מינים מהב"ח שהם מסוגלים בתכונות נאותות דומות למדות טובות כמ"ש החכם מלפנו מבהמות ארץ וכו' (איוב ל״ה:י״א) לפי דרש חז"ל (עירובין ק':). כמו שנמצא בהם מרגישיים ומפקחים במלאכות הדקות ובהרבה תחבולות המיוחדות להם בטבעם הפלא ופלא מזולתם. ועוד נמצא להם ערמומיות טבעיות דומות למחשביות. בהם יכניעו קצתם לקצתם ושיעבדו להם כמו שכל זה הוא מפורסם. ולא נתחייב זה רק ממה שהוא מבואר כי לפי דקות החמר ההוא ושווי כך גזרה חכמתו ית'. בתחלת היצירה להלבישו צורה יותר שלימה. והשפיע עליו הרגש גדול ונפש יתירה עד שכבר הגיע זה אל שימצא מין הקוף שהוא מופלג בזה הענין עד שיקביל מזגו כדמות התמונה האינושית. וכמעט היות יהיה כמוהו במה שנתפרסם ממנו מן החקויים. ולזה שמוהו ממוצע בין הנפש החיונית והמדברת. כמו שאמרו מהאלמוג (קאראללע בל"א ע' רמב"ם כלים פ"ג ותבין) והאספוג הימיי שהם ממוצעים בין המחצב והצומח ובין הצומח והחי. כן בהיות החמר האינושי היותר שוה והיותר נכבד מכל החמרים. עד שכבר שולח עליו שם מזג שוה בבחינת שאר המינים. היה מחכמתו יתברך שהצורה המתחדשת בו והנותנת בו השלימות תהיה היותר שלימה והיותר זריזה בכל פעולותיה מכל הצורות ההיולאניות בזה. רצוני בהמצא בטבעה טוב הבחינה בהתרחק מן הרע והמזיק ולהתקרב אל הטוב והמועיל, באופן יותר שלם ממה שתמצא בחינה זו בכל הבעלי חיים. ונוסף לו כח אחר נכבד מזה והוא הרצון או המניעה בבחינת הטוב והרע. וזה כי האדם כבר ימאס בטבעו בטוב או בערב המתדמה אליו בתחלת המחשבה מפני בריחתו מהרע או הנזק הנמשך לעתיד. או יבחר הרע לרצותו אל הטוב הגדול המקווה ממנו. אשר זה הענין תקרא בחירה שהיא רצון שכלי. מה שלא נמצא כן לשום אחד מהב"ח הבלתי מדברים. כמו שנודע מספרי החכמים והביאו החכם בטבעיות במאמר בנפש האינושית. והנביא העיד על זה כשאמר בטרם ידע הנער מאוס ברע ובחור בטוב (ישעיהו ז׳:ט״ז) יעיד שבתחלת ענינו תמצא בו סגולת הבחיר' לעשות מעשיו לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. כמו שהביא לדמיון חמאה ודבש יאכל (שם). כי עירוב שניהם למאכלו יהיה למאוס ברע המגיע לגוף מאכלו כל אחד בפני עצמו. ולבחור בטוב המזון המועיל והערב המגיע משניהם יחד. גם מטוב מזגו ועוצם שוויו תמצא אותו בתחלת ענינו סגולת המושכלות הראשונות ופקחות השכל בעניניו. אשר בזה נשתמשו להשלים צרכיהם ההכרחיים והנאותים. כמו שהוא הענין בהמציא המלאכות העמוקות כלם הצריכות להם לכדי חייהם למאכל למשקה ולבוש. מה שלא ימצא זה לאחד מהב"ח. ואם שתמצא מלאכה מה למין אחד מהם ומלאכ' אחרת למין זולתו. וגם בפקחות וערמימות בעניני המשא ומתן הנמצא ביניהם. וטוב ויושר התכונה לאהוב הצדק ולשנוא העול והחמס ולגרשו מבין כתותיהם לחיות החיים המדיניים הטבעיים אליהם. עד שיוכרח להם מזה הצד להמציא הלשון והכתב להגיע כוונותיהם הנפשיות קצתם לקצתם אשר לא ישוער מציאות קיומם זולת זה כמו שכתבו החוקרים. והאדם יראה לעינים. והנה הצורה הזאת ההיולאנית אשר כן תארנוה היא הצורה המיניית המשותפת למין האדם בכללו. ואשר יקבלו אותה כל אחד וא' מאישי המין באותה מדרגה מהשלמות אשר יאות לו לפי הכנת המזג ההוא המיוחד שמקבל' בשעת ההויה. ואתה קרא אותם שכל היולאני או כח או הכנה או באיזה שם שתרצה, ואני הנני קורא אותה בשם כח מקבל התעצמות נבדל במעשה ועיון. וזה כי בתחלת ענינה והוא בהיות' על התואר שאמרנו כבר יצדק עליה שם הכח. והוא התואר שתארו' קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננ' דבר בפועל זולתי הכנה. והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו. עם החריצות והזריזות בכל דבר שיצטרך אליו. וביושר המעשים והפעולות בכל עסקיו. וטוב התכונ' בכל עניניו. וישתמש בכח הבחיריי ההוא המוטבע לבלתי נטות אל המדות הרעות והפחיתיות אשר הוא אפשר עליהם כמו כן. ולא יתעצל לטמון יד מהשיג מה שהוא בחוקו להשיגו במושכלות הראשונות והשניות. ובכל מה שנמסר לו מהתבונן בעצמו על מעלתו משאר הנמצאות השפלות. אבל יתן אל לבו לדרוש ולתור בעניני המציאות כאשר תמצא ידו לפי הקיצור אשר תמצא אז ידו. ויתרבה לו הכוסף והתשוק' לצאת מהמחיצ' ההיא לעלות במעלות החכמה והמדע. אז יבקע כשחר אורו, לחדש עליו כדמות הויה שנית רוחנית. ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה. ואנחנו בשם יי' אלהינו נזכיר ואליו יתברך מיחסים הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיהו מ״ב:ה׳) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז). ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל הנאמר בשלמות הראשון ליעף הזה כח יתר ולאין אונים ירבה עצמה. לחדש בו רוח נכון להתחזק בתיקון המעשים הנכבדים בשיעור יותר גדול. ולקנות תכונות מעולות בנפש ולהתאמץ בעיוניות הנכספות אליו. עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלהי המחודש אליו התעצמות רב. והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל. מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונ' אצל החמר ההוא כלל. כמו שכתב זה החכם בטבעיות. אמר שהגשם כבר נתבאר שלא יהיה סבה לחדוש דבר כ"ש למה שאינו גשם. אבל בסבת נותן הצורות והוא עצם שכלי וישאר העלול כהשאר העלה, ואותם העצמים הנשארים. ע"כ סוף המאמר הרביעי בנפש. וכבר תהיה הנפש הזאת על התואר שתארה תמסטיו"ס והנמשכים אחריו שחשבום שסכלו בתואר' שהיא עצם נבדל בלתי הווה ונפסד. ועם שכבר יהיה זה ההתעצמות וחדוש אלו המושכלות ומציאותם בשכל האנושי הויה באופן מה. אבל כבר נתבאר בפי' בטבעיות והביאה החכם בספר המלחמות כי על זה האופן אינו נמנע בנבדל שיהא הווה. ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה. כי הענין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחלה כאשר הנחנו. ואין להפלא אם בריאה יברא ה' אותה על זה האופן. יותר ממה שנפלינו אם היא ברואה ועומדת מששת ימי בראשית כמו שחשבו ההמון. אבל הוא יותר קרוב אל הדעת מטעם כל הספקות שזכרנו. ועכ"פ יצדק בה מאמר המשורר באומרו נאלמתי לא אפתח פי וכו' (תהילים ל״ט:י׳) כמו שכתבנו. ומ"ש במקום אחר על הנפש הזאת וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה (שם ק"ט) כמו שיבא. והנה אז יעלו פעולות הנמצא הזה הנכבד אל מדרגה עליונה מאוד מהראשונ' בבחינות פעולותיו הבחיריות. והוא שכבר יהיה הרצון בהם או המניע' מהם בבחינת הטוב והרע הנפשיי. כמו שהיו בתחלה בבחינת הטוב והרע הגופיי והזמני לבד. וזה הענין מהבחינ' במעשים נתייחד לאומה הישראלית בפעולות התורניות כמו שיבא. ואולם כאשר הורגל' הנפש בשלמות הזה השני הרגל נמרץ ויעלה בפעולות אל מעלת החסידות והזריזות והענוה ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים. כפי מה שיסבול חק המדרג' ההיא ולא עצרהו לאות או עצלות או הסת או פתוי אל הבלי העולם ודמיונותיו מבוא עד סוף מה שיכול עליו. ויוסיף לו אז תשוקה על התשוק' הראשונ' שיתגלו אליו הסודות העמוקים והדרושים האלהיים הנשארים והנסתרים מפניו. בעת ההיא יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש הזאת שפע יותר נכבד רוחני בשיעור גדול ועצום מן הראשון. עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה. ויהיה קורבתו אל העלה הראשונ' בשיעור יותר מופלג. עד אשר יעלה אל מעלת הנבואה ויחדש אותות ומופתים בשמים ובארץ, יהיה המוכן ההוא איש או אשה [ילקוט שופטים רמז מ"ב] אלא שהשלמות בכמו זה השיעור נמצא בנקבות על המעט ובחולש'. אשר המדרג' הזאת מהשלמות נתיחד' לאומתנו הקדוש' ולא לזולתה מהאומות. כמ"ש אדון הנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם וכו' (שמות ל״ג:ט״ז.) אך כמו שיתבאר בפרשת פקודי שער נ"ו ב"ה. ובהגיע הנפש ממדרג' אל מדרגה אל זה השיעור מהמעל', כבר תתואר באותו תואר שתארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלהית ושהיא חצובה מכסא הכבוד. ושמה תשוב בסוף כמ"ש החכם בפי' והרוח תשוב אל האלהים וכו' (קהלת י״ב:ז׳). ועל זאת המדרגה שמו חז"ל נשמותיהן של צדיקים סבה לכל הנמצאות כמו שביארנו בשער הקודם. עד שאמרו כל העולם כלו לא אברי אלא בשביל חנינה בני וכו' (ברכות ס"א.) וביארו בהבראם בזכות אברהם (ב"ר פ' י"ב). כי ודאי זה וכיוצא בו מזרעו יעצור כח בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ומי בכל צבא השמים אמר ואם בריאה יברא יי' ופצתה האדמה וכו' (במדבר ט״ז:ל׳). או מי זה אמר ותהי שמש בגבעון דום וכו' (יהושע י׳:י״ב) או אשר מלאו לבו לומר חי יי' אם יהיה טל ומטר (מלכים א י״ז:א׳) ורבים כמו אלה אפי' כחכמי התלמוד וחסידיהם שעלו במעלות מעלה ויקם להם. וכמה הפליגו חז"ל (חגיג' י"ב:) לספר בשבח זאת הנשמה במ"ש ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות אך כשיובן על הפירוש הנכון שפירש הרב המורה פרק ע' חלק א'. אמר ומה נכבד ענין זה למי שיבינהו כי הנשמות הנשארות אחר המות אינה הנשמה ההווה באדם כשיתהוה. שזאת ההווה בעת התהוותו היא כח ההכנ' לבד. והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המתקיים בפועל. ולא הנשמה ג"כ ההווה היא הרוח ההווה. ולזה מנו (רבות סוף ואתחנן) להויות נשמות ורוחות. אמנם הנבדלים הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו שתוף רוח וביארנו עוד בספר המדע (יסוד התורה פ' ד') מה שנפל באלו השמות מן השתוף ע"כ. ראה דבריו דברי אלהים חיים מכוונים לכל מה שאמרנוהו הנה. כי הוא נתן הבדל מפורש בין הנשמות הברואות לבין העתידין להבראות. ואמר כי הברואות והטובות בשלמותן הן הנה הנשארות אחר המות. ואשר ייחסו חז"ל מושבם במדרגת גלגל ערבות (חגיג' י"ב:) שהוא המניע הנבדל הנמצא ראשונה לכל הנמצאות. כמו שהוא ג"כ בהנעתו מסייע בהויות הנשמות. רצוני לתת נפשות ורוחות בגופים שהם להם ההכנה הראשונה כמו שאמרנו. ואמרם ז"ל שהם בו כלומר שמציאותם תלוי בו כפי אשר הפקד עליו מאת הבורא ית' שמו. ראה כונת הרב טובה באלו הענינים שהם עקר מציאות האדם וחלילה לשמוע על זה פירוש אחר. והנה במה שאמרנוהו הנה אצל שלמות נפש האדם כבר באנו בקרוב אל מה שאמרוהו הפילוסופים הנקראים בפי האומות אלהיים. במה שנמצא מהם ומרמיזותיהן שיעור מה שכללו הספר הידוע הנקרא חי בן יקטן כמו שנרא' מבואר מענינו. אמנם הסכמנו עם המתפלספים מחכמי אומתינו כשהניחו במהות הנפש ג' מדרגות. השכל ההיולאני והשכל הקנוי ושכל נאצל. אלא שלא ראינו מאמריהם על זה האופן שהנחנוהו. אמנם רבותינו בעלי הקבלת ירא' מאד מהם שמחזיקים הדרך הזה. כי הם אשר שמו שמות בארץ לחלקי נפש האדם נפש ורוח ונשמה כנגד כהנים ולוים וישראלים באומה. וכנגד השלש' עולמות בכלל המציאות (רבות סוף פ' ואתחנן). ואמרו שהנפש היא אשר תמצא עם האדם בתחלת ענינו בהיותו על התכונה הראשונ' מהבחינה בעניניו. ואחר בואו בקצת הימים ופקוח עיניו יותר בדרכי התור' והמצוה יתגבר שכלו ותנח עליו הרוח. וזה שכבר התעצם העצם ההוא להיות רוחני נבדל כמו שאמרנו. וכשיוסיף אומץ בהרגל אדם עצמו בזאת המדרג' בתכלית הזריזות והתשוק' לעלות ולראות אל פני אלהיו. תבא בו הנשמ' שהיא השלמה שבמדרגות. כמו שאמר נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה (ישעיהו מ״ב:ה׳). ירצ' שהנשמ' תנתן לעם אשר יש להם מעלה ושלטנות על הארץ. כענין שנאמר ומלאו את הארץ וכבשוה (בראשית א׳:כ״ח). ורוח להולכים בה לא שהם משועבדים אליה. ואפשר כי שתי מעלות הנבוא' שהאחת נקראת רוח הקדש והשנייה נבואה בסתם. הם מיוחדות כל אחת מהן למדרגה מדרגה מאלו השתים. רצוני רוח ונשמ'. כי בהיות האדם על צד השלמות באות' מדרגה שנקראת אצלם רוח. יושפע עליו שפע אלהי בו ישיג מדעים רוחניים אלהיים לשיר שירות ותהלות ולהגיד בעתידות. תקרא תשגה זו רוח הקדש. להיות' על זה החלק הנקרא רוח. וכמו שנאמר רוח ה' דבר בי (שמואל ב כ״ג:ב׳) ורוח קדשך אל תקח ממני וכו' (תהילים נ״א:י״ג) ואמלא אותי רוח אלהים (שמות ל״א:ג׳). ועל זה הכח אמר פרעה על יוסף הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו (בראשית מ״א:ל״ח) ולהמצא לדניאל (ה') זה השלמות תארוהו ברוח אלהין קדישין. והנה בהיותם במדרגה הזאת אף על פי שהיא גדולה מאד בערך אל הראשונ'. עדין אין בהם כח לעלות אל מדרגת הנבוא' עד שיעלו אל השלישית הנקראת אצלם נשמה. זה שפירוש דניאל בעצמו באומרו והיך יוכל עבד אדוני זה לדבר עם אדוני זה ואני מעת' לא עמד בי כח ונשמה לא נשאר' בי (שם י') אמר כי מצד שעדיין לא יפה כחו בשימצא אתו יתרון ומעלת הנשמ'. לא היה בו כח למעלת הנבוא' כי אם לרוח הקדש: ויהי' אומרו לא נשאר' בי כמו לא נותרה בי כלומר לא נתוספה בי כאומר ושאר רוח לו (מלאכי ב׳:ט״ו) שירצ' תוספת ויתרון רוח לו. וממה שיאמת זה הדעת הוא שאפילו קצת החכמים מחכמי ישראל אמרו עליהם שהיו משתמשין בכח הזה. עם שלא נמצא עמם כל כך בקבע. אמר בעירובין (ס"ד:) מעש' בר"ג שהיה רוכב על החמור והיה הולך מעכו לכזיב והיה ר' אלעאי מהלך אחריו ראה גלוסקא בדרך א"ל אלעאי קח גלוסקא זו מן הדרך. ראה עכו"ם א' א"ל מגבאי קח גלוסקא זו מאלעאי. נטפל לו רבי אלעאי אמר ליה מהיכן אתה. אמר לי' מעיירות של בורגין אני. אמר לי' מה שמך. אמר לי' מגבאי שמי כלום הכירך ר"ג מעולם. אמר לי' לא. מכאן למדנו שכוון ר"ג ברוח הקדש ע"כ: אמנם כשתתעצם הנפש במעל' השלישית של תוספת ויתרון הנשמ'. יעלו למעלת הנבוא' סתם ובה יתנבאו כל אחד מן הראויים אליה לפי מעלתם. אם לתועלתם אם לתועלת הרבים כשיסכימו הדברים אשר מחוץ. כמו שאמרו חז"ל עשרים מהם ראויין שתשר' עליהם שכינה כמשה רבינו ע"ה אלא שאין הדור ראוי לכך (סוכ' כ"ח.). ברוך המשפיע ומאציל מחכמתו ומזיו כבודו ליראיו:
The author concludes that nefesh, soul at birth—though superior as a life motivating force to all other living creatures, just as the human body is superior to all other living creatures—is something quite primitive. Through the life experience it develops into the kind of force that matures. "Free will" is part of the force that helps this "life force" mature and become the kind of disembodied spirit that survives the flesh at the time the body dies. "Nefesh-Ruach-Neshamah” are the way stations in the progress of this "life motivating force" of man towards the formation of the disembodied immortal personality. "Ruach hakodesh,” holy spirit, is not yet the level at which "nevu-ah," prophetic insights can be achieved. That stage is reached only by the "neshamah" stage in a person's development. If actual nevua-ah is denied such people, it is only because their contemporaries do not deserve to be the beneficiaries of such prophetic insights (Sukkah 21).
ועתה כדי לקרר ולישב דעת כל תורני בענין התעצמות נפש האדם על זה האופן כמו שנתקררה דעתי בו. אחר שאלצני עוצם המבוכה עליו כאשר כתבתי. ראיתי לכתוב הנה מהמדרש הנעלם מה שיאמתהו אצלו בלי שום פקפוק. הלא הוא כמוס עמדי בפרשת תוצא הארץ נפש וכו' ע"ז הדרוש עצמו.
מדרש הנעלם (בראשית פ"ד). תנינן במתניתא דר' אליעזר ב"ר שמעון בן יוחאי זימן למארי מתניתא למיכל בסעודה רבה דעבד להו וחפא כל ביתא במאני דיקר ואותיב לרבנן בהאי גיסא והוא להאי גיסא והוה קא בדח טובא. אמרו לי' מאי בדיחותא דמר יומא דין משאר יומין אמר להו דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה בד' גפין דחיותא לרבי אליעזר ברי ובהלולא דא יהא לי בדיחותא שלימתא וכו'. והאריכו שם מאד בזה הענין ולקצר אני צריך ואזכור מהם לבד זה (שם פסקי תנו רבנן) ת"ר אמר רבי יוסי בן פזי דמנא חדא הוינא אזיל באורחא וארענא בההוא טורא דכפר קרדו והוו גברי בדיחי בחולקהון. ובאית תמן ליליא דשבתא ונפקי שבתא וחזית לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו. קם האי מהאי גיסא וצלי וקמת היא מהאי גיסא וצלת אמרית להו מאי צלותיכון בשעתא דא אמרו לי עדנא דידן לזווגי משבת לשבת ומצילנא צליתנא קמי קב"ה דיהב לן בר למפלח פולחני' בר דחיל חטאי בר דיעבד פקודיו ולא יסטי מאורחא דאוריתא לימינא ושמאלא. אמרית להון יהא רעוא דיהא לכון בעותכון דהא לשום שמים קא עבידתון. אמר רבי יוסי אחזי אפי שכינה דלבתר יומין ארעית תמן ואשכחית ההוא ברא דאתיליד להו והוא בר שבעה שנין חמא לי בביתא ולא צבי למללא עמי. אמר ליה אבוי זיל לקמי' גברא רבה דא. א"ל מסתפינא לאשתעויי בהדי' ולאתקרבא עמיה דלא ידענא אי אית ביה נשמתא קדישתא אי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישתא אסיר לאשתעויי בהדי' ולהתקרבא עמיה. אמר ליה חס ושלום דגברא רבא חכימא דדרא הוא. קריב גבאי ולא ספיק למללא עמי. אמר לי אנא חכימך דנשמתא חדתא היא בך מיומין זעירין ולא אזדקיקא בך מיומא דנפקת לעלמא. אמרית ליה כך הוא דרווק הוית כדלעית דאיתהבת בי נשמתא. אמר לי ידעית נפש חיה דאמר קרא דהוא מן ארעא והא משמע נפש חיה למה. אמרית אימא ברי. אמר הכי אמר לי מורי דהיא נפשא דאפיקת לארעא ומן ארעא איתגזירת אבל היא חיתה להתנענעא לכאן ולכאן כמא דעבדין בעירא ורחישא אבל לית בה סכלתנותא וחכמתא בפולחנא דקב"ה. דלא איתברי אלא לבעירתא ולחיתא לאתנענעא בהבלא סכלתנו ולאשתצאה כד תפוק בהאי הבלא דפומא. אמרית ליה מאן רבך אמר לי רבי אלכסנדראי. אמרית ומה לעית יומא דין. אמר לי האי קרא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהילים קי״א:י׳) כך אמר ר' אלכסנדראי מהו חכמתו של הקב"ה וכו' עד אומרו לכל עושיהם (שם) לעוש' המצות ביראה בתחלה עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה. אמרתי לו מה שמך. אמר לי אהבה. אמרתי לו מאי אהב' וקראתי עליו אהבת עולם אהבתיך (ירמיהו ל״א:ג׳) ואנא חמית וזכינא למחמי לרב אדא בריה וסחינא ליה האי:
ועתה ראו כמה כללו אלו המעשים הנפלאים כל מה שכווננו אליו מהדרוש הזה ממציאות זה הנפש באדם בכלל על האופן הנזכר ואחר התעצמה בשלמים מהם באותו ענין מההתעצמות אשר תארנוהו. ועם שלא הוזכרו בכאן כל שלשה חלוקים על הדרך אשר הנחנו אין ספק שזכרום במקומות אין מספר :
ויתכן כי אל שלשת המדרגות האלו כוון הנביא לומר על השלמים שבבריאה האנושית כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו' (ישעיהו מ״ג:ז׳). ויהי חלוף הלשונות כפי חלוף המדרגות במעלתן והנה מבוארות מעצמן. והנה אחר שהית' הנפש האנושית על התואר הזה שהנחנו כבר. יחוייב שכל אותן האנשים שיתעצלו וישאירו עצמן באותו מציאות החלוש שיש לה בתחלת ענינה. לבלתי התאמץ לעלות אל גרם המעלות על הדרך אשר זכרנו. כי אין להם שום מבוא אל ההצלחה האנושית ואל ההשארות הנצחי כלל. כי הצור' ההיולאנית היא הווה בהוייתו ונפסדת בהפסדו ככל שאר הצורות ההיולאניות. וכמ"ש ההוא ינוקא בשם רביה בהאי הבלא דפומא. ולזה כל האנשים שהם רקים משלמות מעצמן וגם לא קבלו הישרה אלהית להשלמתם לא נמצא בהם איש מוצלח ומאושר כי אם בזרות ועליהם נאמר כל הגוים כאין נגדו וכו' (שם מ') וכמו שביאר הן גוים כמר מדלי (שם). כי כמו שהטפה שנופלת מהדלי בשעת הדלייה היא לבדה אשר תושב אל מקורה ומקומה הראשון. וכל המים אשר בדלי הם מוצאים להספיק צרכיהם להשקות הבהמה או לגבל טיט או לאיזה דבר אשר יעשה מהם לכל מלאכה. ואינן חוזרין שם לעולם. כן הוא יחס שלמי האומות אשר יש להם חלק בהשארות הנצחי אל כלם. כי השבים מהם אל המקום אשר משם חוצבו הם מעט מעט. וכמעט בטל במעוטו כערך הטפה הנופלת מהדלי אל הבור אל רוב המים אשר בתוכו. וההולכים לאבדון ולהפסד הם רבים במאד מאד. כערך המים אשר בדלי עצמו אל הטפה הנופלת בתוך הבור. ואמר (שם) וכשחק מאזנים נחשבו שאינו מעלה ומוריד דבר בערך הנשקל בהם. וסיים הן איים כדק יטול להורות שהם במדרגת המותר והפסולת הנמצא בתבואות שא"א זולתו ועל אלו וכיוצא בהם ועל מעשיהם אמר החכם הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים וכו' מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל וכו' (קהלת א׳:ב׳-ג׳) כי כל פעולותיהם לארבעת רבעיהם שזכרם החכם בתחלת ספר המדות. אם המלאכה והלמוד אשר לחלק השכל. ואם המעשה והבחירה אשר לחלק החמרי. כלם הם הבל הבלים. ולזה כפל שתי פעמים לומר הבל הבלים. כי כל אחד משניהם הוא הבל מצד סוגו והבלים מצד שני מיניו. וזה מצד שכל ענינם ותכליתם הוא תחת השמש (שבת ל':). אמנם כאשר העביר העיון על מקום שלמות האדם. והוא מצד המעשים אשר הם למעלה מן השמש. והן אותן שתעשינה בעלותו במדרגת האצילות שאמרנו. מצא שאינן הבל הבלים על הדרך ההוא. אבל שישוב העליון למקומו הגבוה והמעולה והשפל למקומו אשר בו. כמו שפסק הדין בסוף דבריו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח חשוב אל וכו' (שם י"ב). ולזה סמך לשם בחתימתו הבל הבלים אמר קהלת וכו'. ולא כפל ההבלים כבראשונה. לומר כי אז כשהיו כל המעשים על זה האופן לא יהיה הבל ולא הבלים רק שני מיני הפעולות אשר לחלק העפרי לבד. כי החלק השכלי והפעולות הנמשכות ממנו שכלם הם למעלה מן השמש יש להם אחרית ותקוה בלי ספק. כך נתבאר לנו כל זה שם בפי' קהלת. ארמוז קצתו עם הנלוה אליו ממינו בפרשת אחרי מות שער ס' ב"ה:
ולחתימת זה הענין פקח עיניך וראה איך כוונו אליו מתקני התפלות. בבקר יעירו לנו אזן לשמוע סדר תקונם בתחלת התפלה. מה אנו מה חיינו וכו' [והוא מתנא דבי אליה פ' כ"א ע"ש[. וימי חיינו הבל לפניך ומותר האדם וכו'. הנה ביארו לנו היטב כי מצד הצורה ההיולאנית המשותפת לכל המין האנושי ומצד פנייתם אל הטוב והרע הכולל ההוא אנו ומעשינו וכחנו וגבורותינו וחכמתינו הכל הבל ומותר האדם מן הבהמה אין. כי עם שאמרנו שיש בו נפש יתירה במה שהיא הצורה היותר שלמה שבמורכבים. עם כל זה אחר שהכל הולך אל מקום אחד המותר הוא אין מוחלט. ולזה לא אמר שאין מותר לאדם מן הבהמה. אלא שמותרה הוא אין. רצוני כאלו אינו אחר שאינו מוציא שלמות אל הפועל. וכמ"ש לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם. כי מקרה האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד לכל וכו' (קהלת ג׳:י״ח-י״ט). אמנם היתרון אשר ימצא לנו אשר נפלינו בו משאר העמים הוא כי אנחנו עמך בני בריתך וכו'. זרע יצחק עקידתך וכו'. עדת יעקב בנך בכורך וכו'. וזה כי בעוצם השתדלותם וחריצותם של אלו האבות הקדושים לעלות במעלות הנזכרות. נתעצמו בעצם וזכו את הבנים לקבל דת אלהית. אשר בה נתמלאו הרקים שבהם מצות אלהיות כרמון (חגיגה כ"ז.) הפונות אל ההצלחה האלהית. אשר בם נמלט מעצבון ההבל ההוא ומצער ההפסד כמו שנתבאר בכמה מקומות מהתורה. אשר לפי זה החליט המאמר (דברים ל"ג) אשריך ישראל מי כמוך וכו'. כאשר יתבאר בפ' יתרו שער מ"ד ב"ה. וגם חז"ל אמרו (סנהדרין צ'.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אך כאשר יתבאר בפ' שמיני שער ס' ב"ה. ועל הענין הזה אמר מי שאמר מחכמי המדרשות שהנשמות נתונות מאוצרות מתחלפים. כי הנפש הנתונה לכלל המון העמים היא אותה נפש חיה והבלא דפומא שאמרנו. אמנם לשרידים אשר עמדו על נפשם נתוסף בהם רוח אחרת ונפש יתירה מאצילותו ית' המושפע אליה יום יום. כאשר הונח בזה הדרך הישר והנכון שכתבנו. וכמה הפליג ישעיה הנביא להראות באצבע כל הענין הזה אשר כתבנו ממהות הנפש ועצמיותה ואופן התעצמה ומדרגת הפועל אותה ית' שמו ואופני הפסדה ובטולה בפרשה שלמה מיוחדת לזה. הוא אומר כי כה אמר יי' רם ונשא שוכן וכו'. כי לא לעולם אריב ולא לנצח וכו'. בעון בצעו וכו'. והרשעים כים נגרש וכו'. אין שלום אמר יי' וכו' (ישעיהו נ״ז:כ׳). בין תבין את אשר לפניך מכל מה שאמרנו ותראה איך אמת שהאל ית' הנצחי והמרומם רצה לחלוק מנצחיותו ורוממותו את דכא ושפל רוח. והם ב' הבחינות הראשונות אשר זכרנו בהויות האדם. ושכאשר יתעצל האדם או יטה ימין ושמאל מהגיע אל הג' לא יריב עמו ולא יטור לו לדחותו לעולם אבל יישירהו אל הדרך. וביאר הטעם כי רוח מלפני יעטוף וכו' (שם). ביאר שהרוח יעטוף מלפניו כדי להגיע אל מעלות הנשמות אשר עשאם להתפאר. והיה זה לפי שבעון בצעו קצפתי עליו ואכהו בייסורים פעם הסתר פעם אקצוף עד שחזר בו. וילך שובב בדרך לבו כלומר שנלחם עם שרירות לבו ונצח ויכהו ויפול תחתיו. כי אז דרכיו ראיתי וארפאהו מהמכים אשר הוכה במה שציער עצמו בתשובה. ואנחהו אל שלמותו ואשלם נחומים לו ראשונה ולכחותיו שנתאבלו עמו כי יהיה להם שכר טוב בעמלם. ושעם זה מי שברא ניב שפתים והוא הממציא הכח הדברי שהיא הצורה האנושית המדברת. השלים כונתו בהמציא שתי מדרגות השלמות אשר עליהם אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב (שם). כי ודאי האחת רחוקה והאחת קרובה כמו שאמרנו. אבל הרשעים הממאנים ללכת בדרך טובה. כמו שהם כים נגרש בכל מעשיהם בלי סדר ושווי כן לסוף יגרשו מימיו רפש וטיט. כי אין שלום אמר יי' לרשעים. ירצה אפילו המין הא' משני השלמות אשר זכר באומרו שלום שלום וכו'. והוא עצמו המאמר שאז"ל (כתובות ק"ד.) שמלאכי חבלה מסבירין פניהם בו בבואן לעולם עונשן אשר נדונין שם לדורי דורות (ר"ה י"ז:) כמו שבא בקבלה האמיתית (ישעיה ס"ו). וזה כי כמו שהמעשים הטובים לפי השכל והדת מעצמין נפש האדם התעצמות נכבד להיות לה מהלכים בין העומדים הקיימים כאשר אמרנו. כן המעשים הרעים המפירים חק השכל והתורה נותן לה מציאות והתעצמות רע ומקולקל נכון ומעותד לקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם. והוא שאז"ל לב טהור ברא לי אלהים וכו' (תהילים נ״א:י״ב) מכלל דאיכא טמא (סוכה נ"ב.) והכוונה כי כמו שהמישר דרכיו ונתחדש בקרבו לב טהור ורוח נקייה. להיות לו בה עצמיות נבדל וקדוש נשאר לעד. כן כאשר יהיה ענינו בהפך נברא בו לב טמא ורוח רעה מזוהמת. בו יקבל עונש גיהנם המר הערוך מאתמול לו. כמו שכתב כל זה החכם וחתם דבריו במ"ש והוא הנפש עצם קיים בעצמו אינו גשם ולא הוא מוטבע בגשם ולא יכלה בכלות הגוף. אבל ישאר חי נצחי לנצח אם מתענג ואם מצטער ע"כ. והוא עצמו מה שכווננו אליו בכל מה שאמרנו בזה:
Our daily prayers reflect the fact that without the maturing process described, the nefesh is hardly special. "The advantage of man over beast is vanity," because "what are we and what does our whole life amount to?" All this is so because the additional nefesh man has in its original form does not yet qualify for life after death. Israel, as a nation, has acquired the automatic right to life after death. "Hail to you Israel, who is like you, a nation saved by the Lord?" (Deut 33,29, see commentary in chapter 44).
והנה עם זה נשלמה התכת הגדר לנמרי כי באמרנו כח. היתה הכוונה להמלט מכל הספקות המשיגות למי שיניחנה ענין שלם מתחלתו אשר כבר זכרנום. ובמה שתארנוהו מקבל התעצמות כווננו להבדילו משאר הכחות ההיולאניות אשר לא נמצא להם אחרי המצאם שלמות זולת ענינם הראשון. ובמה שאמרנו נבדל כווננו לתאר אותה במציאות הקיים והנצאי הראוי לתת לה כפי היותה השלמות המין האנושי. ובאמרי במעשה בעיון היתה הכוונה לשתף לבעלי המעשה התוריי בשלמות הזה. וכל שכן למה שהוא מבואר לכל בעלי שכל שהמעשים התוריים הם נמשכים מהחלק העיוני בלי ספק. כמו שנבאר באותו שער שרמזנו עליו בפרשת אחרי מות ב"ה. ואולם כווננו לשני מיני התעצמות ההפכים שאמרנו כי ודאי זה וזה נקנה על ידי מעשה ועיון אם טוב ואם רע. עד כאן ראיתי להאריך להניח הדעת בזה הדרוש. והייתי מאריך יותר ממקומות רבים בתורה ובנביאים ומדרשי חז"ל יורו באצבע על אמתתו. אם לא שיראתי פן יקיץ נפש השומע העומד נגד נגעו ובלתי חולה למחלתו. גם כי זה יספיק להשקיט רוב הספקות הנופלות בו. ולהאומר שיאמר אדרבא שכאשר הונחה הנפש על זה התואר. רצוני שהיא בתחלת הענין כח והכנה לבד ואח"כ נתעצמה לעצם רוחני נבדל על ידי מעשה ועיון כמו שאמרתי כבר. ישיגוך כל הבטולים המשיגים לב' הכתובים והנמשכים אחריהם. רצוני בטולים וספקות מי שהניחה כח והכנה לבד ובטולי מי שהניח' עצם נבדל וגם בטולי מי שהניחה הווה למי שיאמין שכל הווה נפסד. ואומרה אליו כי עם שעל דרך האמת בטולים כאלו וכיוצא בהם אין ראוים לנו להחריד מהם ולהזדעזע מפניהם בשום דבר מכל מה שהניחה התורה האלהית. כל שכן בדריש הזה שרוב בלבולם והפלגת מביכתם בו הוא עדות ברורה אל קוצר השגתם באמתתו. כי על כן יאמר בספר מלחמת יי' להרלב"ג ז"ל שהוא ראוי ומחוייב לכל בעל דת ואמונה שיעזוב העיון בכל הדברים שיגזור גזירה מה כנגד מה שקבלו מפנות האמונה ההיא וימשך אליה בכלן. ובזה חתם במאמר ההוא מסכים למאמר הנביא וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳-ה׳) כי החכם עיניו בראשי וראה כי בנפשו דברו הוית. עם כל זה נאמר שכבר הותרו או נחלשו בהניח' על מכונתה זאת הרבה מהספקות והיותר עצומות שבזה הדרוש וכמעט כלם. וזה שמצד הניחנו נושא זה העצם ראשונה היולאני. הנה למי שלא השתדל להתעצם העצמות הנבדל שזכרנו. ישיגנו הכליון החרוץ בהפסד הגוף ככל שאר הצורות ההיולאניות שבשאר מיני הב"ח. ומזה הצד לא יקשה גם כן ההעתק וההסתר אשר טענו בהוייה וההפסד על מי שמעמידה עצם רוחני נבדל. כי אין שם דבר צריך הסתר ומחבוא בחמרים הראשונים אשר מהם נתהווה זה המתעצם וגם בהפסדו. מי אם ייטיב נשארה נפשו השארות עצמי נבדל ואם לא תטיב אם שתאבד ולא תשאר כלל אי שתשאר מצטערת לעד. ומזה הצד יפול הרבוי בעצמים האלה עם היותם מין אחד. שמצד היותם כח יקרה בהם הרבוי האישיי הנמשך אל התחלתם ההיולאנית. אמנם מצד היותם עצם נבדל לא יקרה בהם רק הרבוי המיניי. כאשר יפול על השכלים הנבדלים. אשר כל אחד מדרג' בפני עצמו ואין השגה זו ממין זו. כמו שיורו על זה שניות הכרובים (שמות כ"ה) כאשר יתבאר בהם שער מ"ח בע"ה. וכן כתב זה הרלב"ג בפ' י"ג מהמאמר שזכרנו. והוא אז"ל משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו (מכילתא פ' יתרו פ"ד) כי השגת כל אחד ואחד מתחלפת במין להשגת זולתו. וכמ"ש מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו (ב"ב ע"ה.) יורו מה שאמרנו שאין מדרגה נוגעת בחברתה כענין ריבויי האישיי כלל. ומזה נתבטל דעת מי שאמר שאין שם השארות רק התעצם המושכלות אשר בזה השכל בשכל הפועל שיזכור את אשר שם וישכח את אשר הנה. מלבד מה שהוא דעת בטל מעצמו מכמה הרחקות שאין צורך לכתבם. ומצד התעצמה אחר כך להיותה עצם רוחני נבדל לא ישיגה הפסד וכלה בהפסד הגוף אע"פ שנודה שכל הווה נפסד. לפי שההוייה בכאן נאמרה בשתוף השם לבד. כי זה העצם הנבדל לא נתהווה הויה מוחלטת. אבל נתחדש הנה האצילות האלהיי ונתעצם זה הכח בו ונשאר התעצמות הזה בעצמו. ולזה לא יפול תחת ההפסד. כל שכן שכבר נתבאר לחכמי תורת יי' מאמיני חדוש העולם שאין מהמחוייב להודות שכל הווה יחוייב ליפסד כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ז חלק ב' ומזה הצד תשאר קיימת לקבל השכר והעונש כפי אשר יגזרו כל בעלי הדתות ומקבלי תורת יי' בראשם. ומה נפלא מאמר חז"ל (זוהר פ' אחרי) תנא והיתה נפש אדוני כו' (שמואל א כ״ה:כ״ט) נשמת אדוני מיבעי ליה אלא כמא דאמרן זכאה חולקהון דצדיקייא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב"ה אשתכח הנפש היא צרורה בצרור החיים:
ואולם אם תתקשר הנפש ההיולאנית בעצם ההוא הנבדל להשאר בחיים את יי' הוא מה שרצוהו באמרם יעקב אבינו לא מת (תענית ה':). כי הנה גם הוא להיותו האב הכולל זאת האומה ולא זולת. נמצאו לו ג' שמות כנגד אלו הג' נפשות כמו שיתבאר זה הענין בפרשת ויחי שער ל"ב ב"ה. ומהצד הזה ג"כ נפלו כל הבטולים המשיגים למי שהניחה כח והכנה לבד. כי אם לסבה זו יקרה שתתחזק ההשגה בו בהחלש הכחות הגשמיות בהפך החושים אשר הם כחות היולאניות. וגם מזה הצד היה השכל משיג הדברים הכוללים וגוזר גזירות בכתב בהפך הכחות והחושים ההיולאניים שאינם מקבלים מה שיקבלוהו אלא קבול פרטי. כגון זה השטח וזה הצבע וזאת התמונה. ומצד זה ישיג זה השכל איזה מושג מבלי שיתרבה המושג ההוא במספר. מפני שהמושכל הוא הטבע הכולל הנמצא לדברים והטבע הכולל לא יתרב' בשום מספר. אמנם מה שיושג בכחות ההיולאניות ההשג' היא זולת המושג במספר. כי המראה אשר בכח הרואה בעת השיגו הנראה איננו המראה אשר בדבר הנראה בעינו. כי איך יעמד המקרה הא' במספר בשני נושאים וכ"ש בזמן אחד. ומזה הצד יקרה בהשגת השכליות שבהעתקו ממושכל עמוק אל מושכל נקל שישיגהו בקלות נמרץ. הפך ממה שהיה ענינו בחושים ההיולאניים. שכאשר הבטנו בשמש ואחר כך נעתק אל מוחש אחר לא נשיגהו כהוגן. ומזה הצד נתעצם בנפש הזאת להיותה הבדלנו המיוחד מה שלא יהיה כן אם תהיה זולת עצם כי אם אינה עצמה עצם איך תשים זולתה עצם. ועל זה האופן נדחו מעל הנחה זו כל הבטולים האלה שהם היותר עצמיים והנשארים יפלו מאליהן כשיעויין בטוב. ותשאר נפשנו בצרור החיים זקוקה ועומדת:
ועתה אחר שעלה הכל כהוגן ונתבאר כי האדם הוא אשר עשאו אלהים בצלמו. אמנם אשר ימלט את נפשו ויסייע בפדיונו הוא אשר יהיה לו שכר טוב בהויותו. ישיש בבאו ישמח בצאתו. כמו שהיה מדרך השלמים השמחים במציאותם ומתענגין בנפשותן וכמ"ש אדון המשוררי' ונפשי תגיל בה' תשיש וכו' (תהילים ל״ה:ט׳) אומר שזה הענין עצמו הוא מה שנראה מכוונת חז"ל (ברכות י'.) במאמר ההוא שזכרתי ראשונה וזה שהיה מקלס שלמה החכם נבואת דוד אביו ע"ה שפתחה פיה בחכמה עצומה. במה שסדרה בשיר ותהלה תורת החסד והחנינה שנתחסד הש"י עם האדם בענין הוייתו וגמר מצואותו היותו על האופן אשר זכרנו. אשר יזכור אותם על סדר הה' עולמות שהרגיש במציאותם ויגל מאד. עד שאמר שירה על כל אחד מהם: העולם הראשון הוא מה שדר במעי אמו. והתבונן היותה היותר שלמה מכל אמות הב"ח במה שלא לוקחה מהארץ כהם ויהיה סבה למה שנוצר ונתהווה שם מהחמר היותר שוה והיותר נכון ומזומן לקבל צורה יותר שלמה מכל הצורות ההיולאניות. וכמו שאמר אודך על כי נוראות נפלאתי כו'. לא נכחד עצמי ממך וכו'. גלמו ראו עיניך וכו' (שם קל"ט). והוא ענין הראשון אשר עליו ראה לשיר שירה ואמר ברכי נפשי את ה' וכו': העולם הב' מה שיצא לאויר העולם ונסתכל בככבים ומזלות. והוא מה שנמסר לאדם שיתחיל בו בצאתו לאויר העולם. רצוני כי בפקחותו ובכחו אז יתחיל להבדל מאישי הב"ח אשר פניהם כלפי הארץ ואת פועל ה' לא הביטו. והוא מסתכל ומתבונן קצת בהנהגת המציאות הנפלא ויושב ותוהה ומסדר מעשיו על הצד היותר נאות שאפשר לו. כמי שמרגיש על עצמו מעלה ושולטנות מזולתו ואמר שירה. ואמר ברכו ה' כל צבאיו וכו'. ברכי נפשי את ה' וכו'. כי ידע שראוי להודות ולהלל על השנה זו ואם היא ההתחלה הראשונה. העולם הג' הוא מה שינק משדי אמו ונסתכל בדדיה וכו'. והוא מבואר שאם דברים ככתבן היה להם להקדים היניקה ליציאה לאויר העולם להסתכל בככבים וכו'. אלא שהיא מבואר שהוא משל מפורסם מאד אל למוד התורה האלהית כמ"ש החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה וכו' (משלי ה׳:י״ט.) ואמר שנסתכל בדדי התורה האלהית היא האם האמתית כמ"ש (שם ב'). כי אם לבינה תקרא [ברכות נ"ז.] ונסתכל בהם ובתועלותיהם וראה שכבר יתחיל להתעצם בלמודה כמזון הזה שיתעצם בו הנזון ואמר שירה ואמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי וכו' והוא מה שפירשו בתכלית הביאור כשאמר מאי היא שעשה לה דדים במקום בינה. והוא מה שיתעצם האדם בה בדעות אמתיות ותכונות ישרות כי זה כל האדם. וכמו שביארו החכמים ההם. זה אומר כדי שלא יסתכל בערוה והוא כנוי אל הדעות המקולקלות באלהות כי ע"א מכונה לניאוף בכל מקום. וזה אומר שלא יינק ממקום הטנופת והוא ענין המעשים הפחותים. אשר בשתים אלו יבדלו המתעצמים בנפשם מהבלתי מתעצמים בלי ספק. וזהו באמת התחלת ההתעצמות ותוכן ענינו. והכתוב עצמו בכלל הפרשה יתבאר בשער מ"ו ב"ה. העולם הד' הוא מה שראה במפלתן של רשעים. והוא מה שיוסיף עוד האיש השלם להוסיף בהתעצמותו עד שירגיש לעצמו מציאות עצמי נבדל נקנה בחריצות השתדלותו ומושפע עליו בהשגחת בוראו. שחוייב מזה שהרשעים שאינם חרדים לעמוד על נפשם שהם יפלו בנופלים בלי ספק. וכי טבע הוייתם חייבה זה על כל פנים אם אינם ממלטים את נפשם. וכי תחת התרשלם והתאוותם ללכת בשרירות לבם נתנבאו כל הנביאים במפלתן. וזה אמר יתמו חטאים מן הארץ וכו' ברכי נפשי וכו'. ירצה שהכליון וההפסד הבא למין האדם הוא מצד רשעתם ועוצם חטאתם לא מצד הכרח טבע בריאתם: העולם הה' שנסתכל ביום המיתה ואמר שירה. והוא מה שנתאמת לו מעצם מציאותו בסוף ענינו שהוא יום המית' והוא ענין נכבד מאד. וזה כי אחר שהוא הרגיש בענינו מדי עברו מעולם ועד עולם בד' עולמות שקדמו וראו כי עיר פרא נולד ממעי אמו. ושאחרי כן מיום אל יום נתלוה אליו שלמות מוחש בשכלו עד שכבר נתחזק ענינו ונתהווה אצלו עצם שני נכבד מאד ומרום מראשון. והוא נבדל ממנו בעצמותו ולא יוכל להכחישו ולכפור במציאותו. כי הוא המלמדו והמנהיגו על פיו חונה ועל פיו נוסע. והוא הנותן לו חכמה ודעת בכל אשר יעשה וכבר נמצא זולתו. כי זה אשר יחייב לו לדעת כי האדם אשר ימות בסוף הימים הוא אשר נולד ובא לעולם. אמנם אשר כן נעשה מאליו ונתעצם מאצילות הבורא ית' הוא הנשאר בלי ספק. אוי לו מי שבא לכאן ונמצא ערירי גבר בשעת פטירתו כי האחד מת ואין שני להקימו. והוא מ"ש כי נסתכל ביום המיתה והשכיל בזה הענין הנפלא ואמר שירה ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת וכו'. כי זה מה שיראה גודל פעולותיו ועומק מחשבותיו בבריאת האדם אשר לא יראה פועל ריק. כמו שהקשה על זה לשאול החכם מה יתרון לאדם בכל עמלו וכו' (קהלת א׳:ג׳). והתיר הענין יפה כמו שבארתי שם. ויהיה מאמר גדלת מאד לפי כוונתם כמו והנה טוב מאד טוב מות (ב"ר פ"ט). וכבר נתעלה זה המשורר כי נתן זמירות על חמשה דברים שרבים מתרעמים מהם בדבר תואנות כמתלהמים והם ירדו חדרי בטני הכפירה והכחשת ההשגחה. כמו שנעורר אליו יפה בחלק השני מהשער הכ"ה ב"ה. וברוך ה' אלהי ישראל אשר עשה לנו את הנפש הזאת על זה האופן מהבריאה והיצירה והעשייה. לחלוק מכבודו וחכמתו ונצחיותו לבשר ודם החרדים אל דברו ובאים בבריתו לשום שפלים למרום ולהשכין שוכני עפר וכפים משכנות מבטחים להתהלך לפני ה' לאור באור החיים. ודי בזה במה שכוננו אליו בזה השער לבא בו. אל כוונת הכתוב שעמדנו עליו. הוא ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. כדי לסלק ממנו הספק הגדול שמצאו בו כל המפרשים אשר השתדלו בהתרתו. ולקיים ממנו כל מה שאמרנוהו מענין נפש האדם ועצם אמתתה. וזה כי לכלם עמד מאמר ויהי האדם לנפש חיה לקורה בעין. וכמו שכתב רש"י ז"ל והלא אף בהמה וחיה תקרא נפש חיה. ואנקלוס תרגם והות באדם לרוח מללא. ונראה שכוון למה שכתב הרמב"ם ז"ל (בשמונ' פרקים פ"א) בשנפש האדם כלה אחת אלא שמתחלקות ממנה כחות מתחלפות. ממנה ניזון ממנה מרגיש ממנה מדבר. אלא שנראין פעולותיה בחמר ההוא יום יום כפי תמות החמר ויתרון שלמותו. ולזה אמר כי מזאת הנפיחה היה האדם לנפש מדברת. לא שבאת לו ראשונה הצומחת לבדה ואחר החיונות ואחר המדברת. והראב"ע ז"ל כתב וטעם לנפש חיה שהלך מיד כמו החיות ולא כתינוקות. והרמב"ן ז"ל פירש שמכח הנשמה ההיא היה האדם כלו לקנין הנפש המשכלת להיות לה כל כחותיו טבעיות וחיוניות למשרתים עושים רצונה לעבודת אלהיה:
The five hymns of praise David sang on account of the five worlds he lived in, as described in our opening Midrash, refer to the following. 1) Being a creature born by woman of material that came into existence by a joint undertaking of G-d and Earth (nature), he gives thanks for his superiority to all other living creatures in the creation of which G-d was only marginally involved. 2) Once having seen the light of the world, man who faces the sky, stars etc. is superior to the beasts whose eyes are trained only towards the ground, the earth. Man learns to appreciate the works of G-d through his upright posture. 3) The third world, though metaphorically described as "suckling on his mother's breasts," refers to the study of the Torah. If the Midrash had referred to the actual breast of the mother, then that stage should have been mentioned as phase two in man's development, not as phase three. 4) The fourth world is the experience of seeing the wicked receive their deserts. 5) The fifth world is the day of death; it is the realization that death of the body does not represent the disintegration of one's personality. For all these insights David sang hymns, praises to the Lord. This, then, is what Solomon referred to when he said, "She opened her mouth with wisdom, and the Torah of kindness is on her tongue" (Proverbs 31,26). The verse "The Lord fashioned man, dust from the earth, and blew a soul of life into his nostrils, whereupon man became a living creature" (Genesis 2,7) describes the entire process of how man was created as matter. The "soul" is something which is at first a neutral force, later on a force with certain characteristics.
ובמדרש הנעלם (בראשית פ' ויפח) תא חזי מה דעבד בר נש דא דקב"ה יהיב ביה נשמתא קדישא לאחיא יתיה בעלמא ואיהו איתהדר בחובתיה ואתהפך לההוא נפשא דבעירא דאתמר עלה תוצא הארץ נפש חיה: ועתה ראה שהמדרש הזה לבדו יפרש מאמר ויהי האדם לנפש חיה כלשון נפש חיה למינה. לתלות בו אותה תלונה שכתב החכם באומרו אמרתי אני בלבי על דברת בני אדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג׳:י״ח) כמו שכתבנו למעלה. אמנם כל שאר המפרשים יפרשו אותו בענין התואר כמו שכתב רש"י ז"ל אלא שזו של אדם הראשון חיה שבכלם אלא שכל אחד פירשו לפי ענינו. אמנם לפי מה שקדם מכל הדברים והאמת אשר בשער יובן הכתוב הזה יפה. ויתבאר שהוא כולל כל טבע יצירת האדם ומהותו הכל כמו שהונח. וזה כי ביתור וייצר יי' אלהים את האדם עפר וכו' תאר יצירת החמר ושלמות תקונו ומזגו מכל שאר החמרים כי על כן יחסו אליו ית' מה שלא עשה כן לשום אחר זולתו כמו שכתבנו בסוף השער שקדם. ובאומרו ויפח באפיו נשמת חיים ביאור ענין הצורה הראשונה אשר איננה עומדת בעצמה אלא נשמת רוח חיים בעלמא. כד"א (בראשית ז') כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וכו' ופי' רש"י ז"ל נשימה של רוח חיים. ויהיו שניהם מענין אחד. כי זאת הצורה היא אשר תאות אל החמר התוא המיוחד לזה תלאה בנפיחה. כלומר כי ברוח שפתיו לבד יספיק להלביש זאת הצורה אל החמר הזה הראוי לה. וענין זה הוא אליו במדרגת ההתחלה. אמנם תכלית גמר מעשהו והשלמתו הוא מה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה. לומר כי האדם הנברא בצלם הוא אשר יהיה מעצמו מכח ההתחלה הזאת לנפש. כלומר קיימת ושלמה על ידי ההתעצמות הנדרש ממנו והמושפע עליו יום יום כמו שאמרנו. עד שיהיה מה שעשה האל ית' בו הוא אפשרות תואר החיות ההוא המיוחד לו לבד. אמנם האדם הוא מה שישימהו בפועל עד שיתלבש בו ויתואר ממנו. כמו האומן שעשה האבוקה מהשעוה שהוא מהדומם ונותן הפתילה לתוכה מהצומח להכין אותה אל קבלת אור האש הנאחז בה. ואחר יבא האדם וידליק אותה להאיר אל עבר פניו אשר הוא תכליתה. ועל דרך שאמר נר יי' נשמת אדם וכו' (משלי כ׳:כ״ז). ותשלום זה המשל הנכבד יבא בפרשת וישמע שער מ"ד ב"ה. והרי בכאן הרוח החיוני אשר ביצירה ראשונה כאחד הב"ח ונשמת חיים הנוספת בה ונפש חיה מסכים למ"ש ז"ל (חגיגה י"ב:) ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות וכו' כאשר זכרנו למעלה בפי' הרב המורה ז"ל. ואולי שאל זה כוון רש"י ז"ל באומרו אלא שזו של אדם חיה ביותר שנתוסף בה דעה ודבור. והוא מה שכוונו הראשונים במה שלא נאמר כי טוב בבריאת האדם עד שנלוה אליו שלמותו אשר זולתו אינה אלא כנפיחת רוח או הבלא דפומא. אלא שאנחנו כבר אמרנו שם שהיות זה הנמצא על זה האופן מהמציאות והיות אפשרות שלמותו תלוי ועומד בחריצותו ובכח בחירתו הוא הטוב מאד וכמו שאמרו שם חז"ל והנה טוב זה יצר הטוב, מאד זה יצר הרע (ב"ר פ"ט). והנה כאשר יהיה האדם מעצמו ע"י הכח המסור אליו מהכנת אותו החמר הנוצר מיד היוצר ית' ומשלמות נפיחת נשמת חיים אשר באפיו לנפש חיה קיימת ומתעצמות בעצמה מיד ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם וכו' כמו שיבא:
G-d personally shaped the physical part, did not leave it to nature. That is why the Torah says "He fashioned," not as in other cases "Let the earth produce!" (Genesis 1,20 or 1,24). The word vayipach, He blew, refers to the original form, not to a self-supporting entity. Compare Genesis 7,22, "All who had the spirit of life in their nostrils, perished." Man then-- by his own efforts, not by having something blown into him by G-d-- completes the process of becoming a proper human being, converting potential achievements into actual accomplishments. The process is somewhat similar to the artist who makes a wax candle. He shapes the inert wax, inserts a wick (vegetable matter). Then along comes a man to light it and to illuminate the area around him, thus giving the candle its purpose.
ובמדרש (ב"ר פרשה י"ד) אחד מגדולי צפורי מת בנו. אית דאמרי מינאה הוה ואית דאמרי מינאה הוה יתיב גביה. סליק ר' יוסי בר חלפתא למיחזי ליה אפין. חמתיה יתיב ושחיק אמר ליה למה את שחיק. אמר ליה אנן רחיצין במרי שמיא דאתחמי ליה לעלמא דאתי. אמר ליה לא מסתיא לההוא גברא עקתיה אלא דאתית מעקא ליה. אית חספין מתדבקין. לא כן כתיב ככלי יוצר תנפצם (תהילים ב׳:ט׳). אמר ליה כלי חרס ברייתו מן המים והכשרו מן האור כלי זכוכית ברייתו מן האור והכשרו באור. זה נשבר ויש לו תקנה וזה נשבר ואין לו תקנה. אמר ליה ע"י שעשוי בנפיחה. א"ל ישמעו אזנך מה שפיך מדבר. ומה זה שהוא עשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה. בנפיחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה: ראה כי המין ההוא היה רואה אישי המין האנושי לנבלי חרש ושכיון שנשבר אין לו תקנה. והוא דעת האפיקורוסים האומרים כי הכל נמשך אחר הסבה החמרית והמאמין בהשארות הנפש הוא מהבלי התפלות. אמנם רבי יוסי אמר לו שזה יהיה בשאר בעלי חיים שתולדתן מן היסודות הגרועות. כי אף על פי שחיותן הוא מאור פני מלך שנאמר ויעש יי' אלהים את חית הארץ וכו' כמו שביארנו שם. הנה לסוף הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר ככלי חרס שאין לו תקנה אחרי שברו. אמנם מין האדם אינו דומה אלא לכלי זכוכית שנתקן חמרו ונתמזג יפה בתחלתו על ידי האור כמו שסוף הכשרו הוא ע"י האור. כלומר שכמוהו באדם זה וזה נעשה ע"י יוצר הכל ב"ה כמ"ש על הא' וייצר יי' אלהים את האדם עפר וכו' ועל הב' ויפח באפיו וכו' ולזה נותן לו ג"כ תקון אחרי נפלו. והוא השיב לו כי התקון ההוא אינו בא מהיות התחלתו באור רק מפני שגמר מלאכתו הוא על ידי נפיחה. והפה אשר נפח בו ראשונה הוא שיפח בו באחרונה. ומצד זה יקבל התקון כשיותך אחרי השבירה והוא השיב שמעו אזניך וכו' כי האדם ג"כ גמר מלאכתו היה ע"י נפיחתו יתברך כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים. וע"י כן הוא חוזר לתקונו אחרי מותו כמ"ש מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו (יחזקאל ל״ז:ט׳). והוא הדין והוא הטעם אל השארות העולם הבא אחר שבירת גופו והפסדו דתחיית המתים ועולם הבא בשם אחד נקראו אצלם דתניא רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה ומתן שכרן בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה. כבוד אב ואם ושלוח הקן דכתיב בהו אריכות ימים. והרי שא"ל אביו עלה לבירה וכו' היכן אריכות ימים של זה וכו' אלא לע"הב שכלו ארוך. כמו שהוא בקדושין (ל"ט:) והדבר הוא מבואר והמשל נאות והענין מתוקן כפי מה שאמרנו:
והנה לפי שמכלל מה שאמרנו יוצא שטבע היצירה האנושית הלז היא הית' סוף כל היצירות וחתימתן אשר ברא אלהים לעשות תמיד מהיום ההוא ולעולם. אמנם ענין האצילות האלהי המושפע עליה תמיד אשר בו תתעצם כמו שאמרנו איננו מורגש בחוש ונשאר פתחון פה לכל מתפקר להכחישו כמו שהיה מכחיש המין ההוא שזכרנו. ויאמר שהיא צורה היולנית בטלה מאליה בהפסד נושא' ולא יי' עשה בה דבר של קיימא. ומרבים על זה חבילות של טענות מהנזכר למעלה. וזורקים מררית המינות בעולם. ראיתי לחתום הדרוש הזה במה שנמצא לדוד הע"ה שהי' דורש הפרעון והנקמ' מהם במזמור שייחד לזה. הוא אלהי תהלתי אל תחרש (תהילים ק״ט:א׳) שחשבו רבים שתקנו לקלל איש את אחיו או את רעהו כאשר יקרה ביניהם ריב ומדון וחלילה לו. אבל היה מקלל אויבי יי' האוהבים הקללה לעצמם והיא תבואם אלהי תהלתי אל תחרש. כלומר אלהי נפשי כי הנפש הוא המהולל שבאדם ואחר תהלל בה אלהיו באומרו כל הנשמה תהלל יה (תהילים ק״נ:ו׳). ובקש שלא יחרש משמוע עלבונ' מהמבטלים אותה בפיהם ובטענותיהם. כי פי רשע ופי מרמה כו' כי מהן טענות רשע ואפיקורוסות גמורה כמו אותו המין דפקר טפי. ומהם שהם דברי מרמה בהראות עצמם שהם שמים הנפש דבר של ממשות וכשתהפוך בדבריהם תקוץ והנה רקה. ודברו עלי שקר כי מהם גם כן שקר מבואר כאלו שמניחים בג"ע נהרי נחלי דבש וחמא' ושבעה היערות הראויות לתת לה וכו' ויתר התעתועים הנאמרים בה (עיין כוזרי מ"א סימן ק"ד). דרוש וקבל שכר אם בעל נפש אתה. ודברי שנאה סבבוני כו' שיאמרו כי משנאת ה' את מין האדם ולנקמה ממנו בראו ונלחם בו על לא חמס עשה. כמ"ש הרב המור' פרק י"ב חלק ג' שטעו בדעת זה קצת הקודמים. ותחת ששמתי אהבתי בו יתברך היו לי לשטן לדחותו ממציאות הנפש או בבטל אותה. ואני אם כן מה אני עומד ומתפלל על נפשי הרי זו תפלת שוא. וישימו עלי רעה שהאלהים חשבה לטובה ושנאה תחת אהבה. ואחר שאמר ענין תלונתו עליהם חלק להם הקללות הראויות לתת לאיש ואיש כפי רשעתו. ועל הרשע המפורסם אשר זכר ראשונ' אמר הפקד עליו רשע כי'. ועל המדבר בשפתי מרמה כבא בתורת חקירה וישפוט שפוט אמר בהשפטו יצא רשע כו'. ואף כי ירב' תפלה לגגוב דעת הבריות תהי' לחטאה. ומפני שכלל מה שיוצא מעיון הפיקורוס הוא ההפקרות בחיים וכפירת עולם הגמול. לזה קלל אותו שימות בקצרות שנים ויניח אשתו ועולליו על הפתחים ולא יהי' להם גומל חסד. גם שיהי' אחריתו להכרית כמו שגזר הוא עצמו על נפשו. רק במה שיזכר תמיד עון אבותיו אל יי' שהוא גנאי ודופי כי הם יהיו נגד יי' תמיד אף על פי שיכרת מארץ זכרם. ולפרש סבת הקלל' וטעמה אמר יען אשר לא זכר עשות חסד. והוא שפרסם שאין שום תועלת ושכר בעשות חסד. אשר בזה ירדוף עני יאביון שלא ימצא מי שיחמול עליו. ועל דרך שאמר אליפז לאיוב הלא רעתך רבה היא כי תחבול אחיך חגם וכו' לא מים עיף תשקה וכו' אלמנות שלחת ריקם וכולי (איוב כ״ב:ט׳) והכונה כי הכופר בהשגחה ובשכר הנפשות יגרום כל זה בלי ספק: והתנצל בקללו אותו. ואמר ויאהב קללה ותבואהו וכו'. כי הוא עצמו שנא בברכה אשר ברכו יי' והבדילו מכל הבעלי חיים כמ"ש ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וכולי ובחר שיהי' מקולל כנחש ופחות ממנו. ואומר שהקללה שקלל אותו תתלבש בו כמדו וכו' כלומר מדה כגגד מדה כמו שזכר. ולכן שתבא כמים בקרבו ותהי לו כבגד יעטה וכו'. ואחרי כן ביאר כל התרעומת ואמר זאת פעולת שוטני מאת יי'. כי הראוי והנאות שהשוטנים את האדם משלמות נפשם יצא יי' להם לשטן פגע רע להנקם מהם ותקולל חלקתם בארץ. ואתה יי' עשה אתי למען שמך כי טוב חסדך הצילני מהם ומטענותיהם. כי עני ואביון אנכי ולבי חלל בקרבי כצל כנטותו וכו' ברכי כשלו מצום וכו'. ואני הייתי חרפה להם כי יתלוצצו עלי לאמר שכל זה הוא פועל ריק. כי לסוף יהי' קרח מכאן ומכאן. עזרני יי' אלהי וכו' וידעו כי ידך זאת אתה יי' עשיתה. כי במה שתעזרני ותהי עמי ועם שאר עבדיך ידעו כל העמים כי מידך זאת הנפש אשר בנו מתחלת הוייתה. וגם אתה יי' עשית אותה יום יום על דרך האצילות שאמרנו. ומה נכבד טעם המפיק בה"א. וזה יהי' במה שתברך אתה למה שיקללו המה. כי אז יבושו וילבשו כלימה ועבדך ישמח. וחתם גם כאן בעצמיות הדרוש ואמר אודה יי' מאד בפי כו' כי יעמוד לימין אביון וכולי. והוא מה שפתח באומרו אלהי תהלתי אל תחרש. כי כאשר ישמע ויקבל תפלתו יודה אותו מאד בפיו ויהללנו בתוך רבים לאמר בפרסום כי הוא אשר יעמוד לימין החלוש והאביון להושיעו מאלו החומסים נפשו להוציא עליה משפטים מעוקלים. זהו שיעור מה שהתפלל המשורר להתישר ולהעזר מאת האלהים לאבד ולבטל הדעות הנפסדות בענין הזה הנמרץ. ולקיים ולפרסם הדעת האמתי הנכון אשר בו נושע. זהו מה שרצינו אליו עתה בזה העיון והתהלה לאל:
Tehillim Ohel Yosef Yitzchak
Click to download: Tehillim Ohel Yosef Yitzchak - Apps on Google Play
Click to download: Tehillim Ohel Yosef Yitzchak - Apps on Google Play
Pirkei Avot 6:10
Dr. Joshua Kulp
חֲמִשָּׁה קִנְיָנִים קָנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְעוֹלָמוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה קִנְיָן אֶחָד, שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד, אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד, יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד, בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד. תּוֹרָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (משלי ח), ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. שָׁמַיִם וָאָרֶץ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (ישעיה סו), כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי, וְאוֹמֵר (תהלים קד) מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. אַבְרָהָם קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (בראשית יד), וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. יִשְׂרָאֵל קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, וְאוֹמֵר (תהלים טז) לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם. בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קִנְיָן אֶחָד מִנַּיִן, דִּכְתִיב (שמות טו), מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. וְאוֹמֵר (תהלים עח) וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ:
Five possessions did the Holy Blessed One, set aside as his own in this world, and these are they: The Torah, one possession; Heaven and earth, another possession; Abraham, another possession; Israel, another possession; The Temple, another possession. 1a) The Torah is one possession. From where do we know this? Since it is written, “The Lord possessed (usually translated as ‘created’) me at the beginning of his course, at the first of His works of old” (Proverbs 8:22). 2a) Heaven and earth, another possession. From where do we know this? Since it is said: “Thus said the Lord: The heaven is My throne and the earth is My footstool; Where could you build a house for Me, What place could serve as My abode? (Isaiah 66:1) And it says: “How many are the things You have made, O Lord; You have made them all with wisdom; the earth is full of Your possessions” (Psalms 104:24). 3a) Abraham is another possession. From where do we know this? Since it is written: “He blessed him, saying, “Blessed by Abram of God Most High, Possessor of heaven and earth” (Genesis 15:19). 4a) Israel is another possession. From where do we know this? Since it is written: “Till Your people cross over, O Lord, Till Your people whom You have possessed” (Exodus 15:16). And it says: “As to the holy and mighty ones that are in the land, my whole desire (possession) is in them” (Psalms 16:3). 5a) The Temple is another possession. From where do we know this? Since it is said: “The sanctuary, O lord, which your hands have established” (Exodus 15:17”, And it says: “And He brought them to His holy realm, to the mountain, which His right hand had possessed” (Psalms 78:54).
I like to call out to all my Jewish friends:
Zechariah 8:23
23So said the Lord of Hosts: In those days, when ten men of all the languages of the nations shall take hold of the skirt of a Jewish man, saying, "Let us go with you, for we have heard that God is with you." | | כגכֹּֽה־אָמַר֘ יְהֹוָ֣ה צְבָאוֹת֒ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֲשֶׁ֚ר יַֽחֲזִ֙יקוּ֙ עֲשָׂרָ֣ה אֲנָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל לְשֹׁנ֣וֹת הַגּוֹיִ֑ם וְֽהֶחֱזִ֡יקוּ בִּכְנַף֩ אִ֨ישׁ יְהוּדִ֜י לֵאמֹ֗ר נֵֽלְכָה֙ עִמָּכֶ֔ם כִּ֥י שָׁמַ֖עְנוּ אֱלֹהִ֥ים עִמָּכֶֽם: |
ten men: from the seventy nations. This equals seven hundred for each corner. For the four corners of the tallith there will be two thousand and eight hundred. | | עשרה אנשים: משבעים לשון הרי שבע מאות לכל כנף וכנף הרי לד' כנפי הטלית אלפים ושמונ' מאו': |
Please Judah if a righteous gentile tries ‘to grasp your ‘tsi-sit’ and say: "Let me go with you, for I have heard that God is with you." Open your heart for him/her and share all our Torah. The Torah of Moshe Rabbeinu as it is written and spared and is teaches in the Tanach and all scripture of Rabbinical Judaism………
Ariel your Representee, Representee of Ephraim and adviser (not a rabbi but friendly adviser) of Bet Yisrael international on the Har HaBayit.
Read my story: https://rb.gy/i654b
Please contact me for further questions: Telegram https://t.me/ArielRepresentative WhatsApp: +972 54-568-3031 Ariel van Kessel LinkedIn: https://www.linkedin.com/in/ariel-van-kessel-71797424 Email: arielvankessel@aol.com Ariel, hopefully your Representative
A Living Library of Torah
Sefaria is home to 3,000 years of Jewish texts. We are a non-profit organization offering free access to texts, translations, and commentaries so that everyone can participate in the ongoing process of studying, interpreting, and creating Torah. Learn More ›Beit Yisrael International (Ephraim, The Lost sheep from the House of Israel)
click:
Ariel your Representee, Representee of Ephraim and adviser (not a rabbi but friendly adviser) of Bet Yisrael international on the Har HaBayit.
click:
Comments
Post a Comment